זה היה קיץ של הפסקות. של פרידות מבורכות וכואבות.
הפסקה מספר אחת #
לעולם לא אניק יותר תינוק. לעולם לא יתמלא גופי בסם האהבה הזה בזמן ששדיי מתרוקנים אל תוך גוף רך וקטן שבקע ממני. משכנו את זה, היא ואני, עד הקצה. התינוקת שלי כבר צועדת לגן עירוני והפרידה הייתה באוויר כבר כמה חודשים. דיברנו על זה מדי פעם, שאלתי מתי נראה לה שתהיה מוכנה להפסיק, גיליתי לה בסוד שגם אני עוד לא מוכנה ושאולי כדאי שנתכונן ביחד, ועשינו הסכם שכל אחת תחשוב על זה ומי שתהיה מוכנה ראשונה תעזור לשנייה. ידעתי שזה עומד להיות התפקיד שלי להיות מוכנה לפניה, אבל לקחתי את הזמן.
ההנקות בגיל שלוש פלוס לא מעיקות. הן נעשות בחדרי חדרים, ברגעים של פינוק ואהבה, של כאב ועצב, של דמדומי שינה או של התעוררות חמימה של שבת בבוקר.
יש משהו עצוב בילד האחרון, בידיעה שכל דבר שהוא עושה מסמן את הפעם האחרונה בהורות שלי. פעם אחרונה שאני קונה חיתולים, פעם אחרונה שאני קונה פעם ראשונה נעליים, פעם אחרונה סלקל לאוטו, פעם אחרונה שיבושי מילים מתוקות, פעם אחרונה גלגלי עזר של אופניים, פעם אחרונה מברשת שיניים קטנה. כל הפעמים האחרונות הולכות לי עכשיו בראש כמו נמלים והיא יונקת בזמן שאני חושבת שממש בקרוב זו תהיה הפעם האחרונה.
הפסקה מספר שתיים#
לא הייתה התראה מוקדמת למכתב שחיכה בתיבת הדואר. צו גיוס ראשון. על המעטפה סמל צבא הגנה לישראל ולצדו שמו של בני הבכור, השם שנתנו לו יום אחרי שבקע ממני והפך אותנו להורים בפעם הראשונה. כשגלגלתי אז את השם על שפתי דמיינתי את הגננת והמורה מקריאות את רשימת השמות; דמיינתי חברים קוראים לו מרחוק; אפילו דמיינתי את אהובתו הראשונה משנה את השם כדי לקשור אותו בקשר אהבה נעים, שיהיה רק שלהם. איכשהו לא דמיינתי את השם על מעטפה של צו גיוס. אהובתו עדיין לא הגיעה אבל המעטפה כבר פה.
שום דבר לא היה לי פשוט באימהות הראשונה הזו. גם לו לא היה פשוט. ילד שלא פשוט לו עם אמא שמחפשת פשטות זה תהליך גדילה מורכב, ואכן בורכתי בילדים מורכבים ובבן בכור אחד שהגדיר לי מחדש את כל תהליכי ההורות שהיו אמורים להיות פשוטים.
מאחר ובמערכת השעות ההורית אין הפסקות מובנות, כשהחזקתי את המעטפה ביד החלטתי שאני לוקחת הפסקה. חלון זמנים מוגדר שבו אני מפסיקה. מפסיקה לא לנשום בכל פעם שהוא ניצב בפני התחלה חדשה, מפסיקה עם המחשבות הטורדניות של מה יהיה ומה יהיה אם לא, מפסיקה עם הדאגה לילד הזה, הדאגה שכבר זורמת בגופי ומתערבבת כל כך בטבעיות עם נוזלי השמחה, ההתרגשות והאהבה - מפסיקה איתה. לוקחת ממנה הפסקה.
אני לא פותחת את המכתב הזה. הוא ישב על המדף הלבן במטבח, וכשהנער יחזור הביתה אני אחבק אותו והוא ישר ישאל אם קרה משהו, כי הוא ילד שמרגיש שקורה משהו, ואני אשקר ואגיד שקרה משהו נורא מרגש ומשמח ואקח אותו ביד (אולי הוא יסכים כי הוא יהיה במתח) ואראה לו את המעטפה.
ואני אספר לו שאין לי אומץ לפתוח את המעטפה כרגע כי אני בהפסקה מלהיות אמיצה, ואם בא לו להצטרף אליי אנחנו יכולים להביט במעטפה כל יום ולהחליט מתי מסתיימת ההפסקה, ואם הוא לא זקוק להפסקה הוא פשוט יפתח את המעטפה ואני אבטיח שאצטרף אליו ברגע שאפסיק להפסיק.
לשחרר זה כואב, וזה גם מרגש
החיים רצופי פרידות פנימיות וחיצוניות. הרעיון המרכזי בלהיות הורה הוא לשחרר לאט לאט את החבל, לגדל אנשים קטנים שיהפכו לאנשים בוגרים שיסתדרו בלעדינו, ועדיין הלב שלהם תמיד יצטרך את הקשר איתנו. חבל הטבור מתנתק ומתחלף בחבל חיצוני - חבל צמוד בהתחלה, שמצד אחד נאחז בחוזקה על ידי ילד קטן שמחזיק בו כדי לשרוד, ומהצד השני על ידי הורה שיודע כל הזמן שמטרת העל תהיה לנתק את החבל. וככל שהם גדלים אנחנו מבינים שהחבל הזה עשוי ממיליוני סיבים דקים של קשר: של כבוד, של חמלה, של דאגה, של טעויות, של הצלחות, מכאובים והתרגשויות, ולכל ילד יש חבל מיוחד משלו, שעשוי מסיבים אחרים, אבל הוא תמיד מחובר אלינו בקצה. וגם אנחנו מחוברים עדיין להורינו, לטעויות שעשו איתנו, למכאובים שחווינו בילדותנו, לאהבה, לסליחה, לקשר.
החבל משתחרר לאט לאט. לפעמים אנחנו משחררים מוקדם מדי, לפעמים הם מסמנים לנו שהגיע הזמן ועוד לא שחררנו מספיק, לפעמים אנחנו יודעים שכבר צריך לשחרר אבל אנחנו לוקחים הפסקה. כי לשחרר זה הדבר הכי קשה כשאנחנו יודעים שזה הולך לכאוב להם, שהם יפלו ויקומו, כשאנחנו לא יודעים מה מחכה להם, ובעיקר כשמישהו שם בקצה השני של החבל שלנו החזיק אותנו חזק מדי או שיחרר מהר מדי.
אני מחזיקה חמישה חבלים בידיי, וקשורה בעצמי בחבל אחד לאבי ובעוד חבל, חזק לא פחות, לאמי שאיננה (כן כן, חבלים נשארים גם אחרי המוות). והקיץ הזה, כמו בכל קיץ, אני שוב מרגישה את היבלות על הידיים.
איל נתן לי יד בדרך למטבח, ממש כמו שנתן לי יד כשלקחתי אותו בפעם הראשונה לגן, ובחר להשאיר את המעטפה עם צו הגיוס על המדף ולצאת להפסקה ביחד איתי. שירה הפסיקה לינוק בהחלטה שאני יזמתי, תוך תמיכה של חיבוקים חדשים שהמצאנו ביחד כדי שלשתינו יהיה קל יותר. ובפעם הראשונה אני מבינה שלא יתווסף לי עוד חבל, ושהמרחק בין צו הגיוס להפסקת ההנקה הוא די קטן. ובכל פעם שאני משחררת עוד קצת את אחד החבלים, אני מרגישה את הסיבים מכאיבים אבל גם מתרגשת מהמרחק החדש שביני לבינם.
>> לכל הטורים של עינת נתן
>> לעמוד הפייסבוק של עינת נתן