"למה תמיד את לא מרוצה? איך זה שכל יום כיף צריך להסתיים איתך בתחושה של קיפוח? איך גידלתי ילדה שמקפידה לסמן בעיקר את כל מה שפגום, את כל מה שמשתבש או לא עובד? קוראים לזה כפיות טובה, את יודעת? כי גם כשהחיים כל כך מיטיבים איתך, את לא מצליחה לזהות את זה. והכי גרוע, את יודעת מה הכי גרוע? שיהיו לך חיים מאוד קשים. כי אם עכשיו, כשהכל יחסית פשוט, את לא יכולה לסמן דבר אחד טוב ולהתמקד בו, אז מה יקרה כשהחיים יכו בך באמת? איך תטפסי מהבורות העמוקים כשאת חושבת שלילי, כשאת מזהה כל מהמורה קטנה כתהום? מה יהיה איתך?".

את כל המשפטים האלה אני מריצה בראש כשאני עומדת מולה בעוד יום של חול בשגרת החיים. מריצה בראש ולא אומרת מילה. מתאפקת, אבל בפנים הכל סוער לי ואני מרגישה את הרצון העז פשוט לשפוך עליה את כל התסכול שלי. איך זה יכול להיות שאצלי בבית גדלה ילדה פסימית? ילדה מקופחת, כזו שלא מצליחה ליצר חלקיק של אופטימיות? אולי אם אאפס אותה, אם אספר לה את כל הפחדים שלי, אולי אז היא תבין שהיא מפספסת בגדול, שהיא חייבת ללמוד להפסיק להתמקד במה שאין.

עינת נתן חדש 12.7 (צילום:  Photo by Flash90)
ציור של מיקה, בת 11 | צילום: Photo by Flash90

אבל אז מכה בי המחשבה הכי כואבת שיש: הרי גם אני, כרגע, עם כל המחשבות והפחדים שלי - מתמקדת במה שאין. גם אני מגיבה, בדיוק כמוה, למציאות בלתי רצויה. המציאות הבלתי רצויה שלה (אולי משהו חסר חשיבות בעיניי): היא לא מוצאת את האוזניות וצורחת בכל הבית שיש לה חרא חיים. המציאות הבלתי רצויה שלי (חסרת חשיבות בעיניה כמובן): מסתכלת על ההתנהגות הנקודתית שלה ואומרת "יש לי חרא ילדה, צריך לאפס אותה, צריך לתקן אותה, צריך להיכנס בה כדי שתבין". אז גם אני, בדיוק כמוה, עסוקה במה שלא עובד. גם אני מקופחת, ממורמרת, מתקשה להיות אופטימית. איך אני יכולה באמת ללמד אותה? איך אני יכולה לייצר מולה משהו אחר?  

הילד הכי מקופח במשפחה הוא זה שמקבל הכי הרבה

המחשבה הכי כואבת בהורות היא שאנחנו, מכוונות טובות כמובן, לימדנו אותם הפוך ממה שהתכוונו. שבעצם התגובות שלי, שנועדו להכחיד מנגנון לקוי, רק מחזקות אותו. וזה בעיקר משום שאני מגיבה בדיוק כמוה, והכוונות או המחשבות שלי לא נרשמות אצלה, בדיוק כמו שהמחשבות או הכוונות שלה לא נרשמות אצלי.

הילדים שלנו נתקלים יום יום בהמון חוויות נעימות וחיוביות, אבל גם בהמון מצבים שבהם משאלת הלב שלהם מתנפצת על קיר החיים כאחרונת הצלחות בסעודה יוונית. אנחנו כהורים מבינים שהם לא אמורים להיות מרוצים כל הזמן; אנחנו מבינים שכדי לפתח מערכת נכונה של ניהול כעסים ומשברים צריך לפגוש.... כעסים ומשברים; אנחנו גם מבינים שככל שהם מתפתחים המשברים גדלים, בעיקר כי משאלות הלב גדלות; ילד בן חמש אחרי יום כיף משגע באמת יכול להתרסק כשאין בתחנה האחרונה את הבזוקה בצבע שהוא רצה, ואולי דווקא בגלל שהיה כל כך מושלם עד עכשיו, ההתרסקות שהוא חווה היא מיותר גבוה. נסו לדמיין את עצמכם בסופו של יום שבו לקחתם חופש מהעבודה, נפגשתם עם חבר לקפה, ישנתם צהריים, הלכתם לאיזו מסעדה טובה, ובכניסה הביתה בסוף היום, אתם מגלים שפרצו לכם לדירה. אתם אמורים לנהל את המשבר הזה ועל הדרך לשמר את תחושת יום הכיף והאופטימיות הקוסמית?

אנחנו לא באמת מצפים מילד בן ארבע/חמש/שמונה/עשר שיעצור ברגע שבו הוא חווה התרסקות, יכבוש את זעמו על היקום ויגיד "בעצם, אמא, היה לי יום כל כך נפלא שאני בוחר כרגע לא להתרגש ואף להודות לך על כל המאמצים שעשית במהלך כל היום בכדי לגרום לי להיות מאושר ושמח". 

עינת נתן חדש 12.7 (צילום:  Photo by Flash90)
ציור של שירה, בת 4 | צילום: Photo by Flash90

אז למה כשזה קורה להם, אנחנו משתכנעים כל כך בקלות שמדובר בפינוק מסריח או בכפיות טובה, ויותר חמור - למה אנחנו אומרים להם את זה ומה בדיוק הם יכולים לעשות עם האמירה הזו בכדי לשפר את ההתמודדות שלהם בהתרסקות הבאה? הרי אם אמא או אבא מספרים לי על עצמי שאני לא יודע להסתכל על חצי הכוס המלאה - כנראה שהם צודקים, כנראה שאני באמת כפוי טובה, או לא יודע להתמודד, או עושה תמיד פיל מזבוב. אז זה מה שאני כרגע יודע על עצמי, זה אני. כך נולד לו מנגנון של חוסר יכולת להתמודד. 

שימו לב, הילד הכי מקופח במשפחה הוא הילד שלדברי הוריו מקבל הכי הרבה. זה אומר שמנגנון הקיפוח עובד עבורו מצוין ומצליח לגייס עבורו את מירב המשאבים של המשפחה: אם רק ניתן לו מספיק - הוא יגיד שזה מספיק או ירגיש שזה מספיק. וכשנותנים ונותנים ובסוף הוא לא מרוצה, אז נכנסים בו ומספרים לו כמה הוא אף פעם לא מרוצה, וכך בדיוק מחזקים את המנגנון שלו מכל הכיוונים. ומה איתנו? נותנים ונותנים ובסוף לא מרוצים. מזכיר לכם מישהו?  

אנחנו אמורים להיות קצת מרוצים כשהם לא מרוצים

למעשה, אנחנו צריכים לברך על כל סיטואציה שבה הילדים שלנו פוגשים את החיים. אנחנו אמורים להיות קצת מרוצים כשהם לא מרוצים, כי זה סימן שהם מתרגלים משימה מורכבת ביותר, המשימה של לפגוש קושי, להרגיש בו, להתמודד, ובסיום ההתמודדות להצליח לסמן אותו על רצף פרופורציונלי, ואולי גם להכיר בכך שלמרות הקשיים, החיים די יפים. אז איך עושים את זה? 

א. כשהם בתוך חוויה מתסכלת, לא מצפים מהם שיהיו מרוצים או שידעו להעריך את כל הטוב שהיה לפני.

ב. מבינים באמת את הקושי. לא בהתנשאות. תזכרו שכשהם מרגישים מובנים, יורדת להם רמת החרדה ויש להם יותר כלים רגשיים להתמודד. רק תבינו אותם, בלי להגיד "אבל זה רק בזוקה", בלי לבקר, בלי להתעסק בעצמכם או באיך הם הורסים לכם עכשיו את היום.

ג. לא מספקים פתרונות. כשאנחנו מספקים פתרונות, מסירים מכשולים ומספקים רצונות רק בשביל שלא יהיה תסכול, רק בשביל שתהיה חוויה מושלמת, אנחנו מזינים את מנגנון הקיפוח. אנחנו רוצים כמובן ליצר עבורם חוויות חיוביות, אבל יש שלב שבו אנחנו כבר אוגרים תחושת נתינה מיותרת. שם בדיוק צריך לתת לחיים לדבר, כי הרי גם אם נחזור לקחת את מה שכחנו וגם אם ניסע לקיוסק בקריית שמונה לחפש את הארטיק בצבעי הקשת, תגיע אחר כך עוד תחנה מתסכלת. למה? ככה. כי קשה להיפרד מיום מושלם, קשה לנחות מחוויה חיובית, קשה להיות עייפים אך מרוצים כשבפנים יודעים שנגמר הכיף, נגמר היום, נגמרה הגלידה, וצריך להיפרד מכל הטוב הזה ולחזור הביתה וללכת להתקלח ולישון. 

עינת נתן חדש 12.7 (צילום:  Photo by Flash90)
ציור של איה, בת 6 | צילום: Photo by Flash90

ד. מהווים מודל חיובי. ההורה שמזהה ומבין את הקושי, לא מתמוטט ממנו, מסוגל להגיד לעצמו ולילד המרוסק "זה באמת הכי מבאס בעולם שלא מצאנו את הארטיק שרצית, אני גם מרגישה שזה נורא מכעיס, איזה מזל שהיה לי אתך כזה יום נהדר, אני אוהבת אותך גם כשאתה לא מרוצה ואני ממש מנסה עכשיו להיזכר בכמה היינו שמחים לפני שעה וזה קצת מעודד אותי" - מהמודל הזה יגדלו אנשים אופטימיים. וכשהם שמחים, והם שמחים לעיתים קרובות, קחו עשר שניות ותגידו להם איזה ילדים שמחים הם, כמה הם מומחים בלייצר שמחה, ספרו להם שקוראים לזה אנשים אופטימיים, ושאנשים אופטימיים הם אנשים ממש ממש חזקים כי הם יודעים להיות שמחים גם כשקורים דברים לא משמחים. ושזה כוח אמיתי. וכשלכם משתבש משהו, תקראו להם, תבקשו שיעודדו אתכם, שינסו להדריך אתכם איך להתגבר, ותראו שהם ידעו להזכיר לכם דברים טובים, תראו שהם ילמדו לעודד, ואז תתרגשו מאיך הם יודעים כל כך טוב למצוא שמחה במקום של כעס ותסכול ועצב.

לוקח זמן ללמוד לנהל כעסים. לוקח שנים להכיר מנגנונים פנימיים של עידוד ושמחה בשעת קושי. התפקיד שלנו הוא לראות את הצעדים הקטנים שהם עושים, לא להתבלבל ולא לבלבל אותם עם אמירות מתוסכלות ושליליות שלנו. ואחרי שהם נרגעים מ"היום המחורבן הזה", כשהם שוכבים במיטה כנועים ומקבלים את הפרידה מעוד יום שעבר, תלחשו להם באוזן לפחות שלושה דברים נפלאים שקרו לכם איתם היום. שחררו את החלקים שממש מתחשק לכם לגעור בהם או לאיים, שחררו את שיחות המוטיבציה ואת ההרצאה החינוכית על הילד האופטימי - ופשוט תהיו אופטימיים.

>> לכל הטורים של עינת נתן

>> לעמוד הפייסבוק של עינת נתן