שואלים אותי: "איך זה שאת אוהבת כל כך את התוכי שלך? איך זה שאת מתגעגעת אליו כשאת לא בבית?" אומרים לי: "את קצת מטורללת, אין כזה דבר, לאהוב ככה ציפור, זה לא שפוי". נוזפים בי: "את לא חושבת שאת מגזימה?" לועגים לי: "נו באמת, תעשי ילדים, זה יעבור לך". לא מבינים - איך את יכולה לאהוב ככה תוכי?

קוקי התוכי (צילום: שי רוזנצוייג)
מתוכי שלי. קוקי מהרהר על אהבה וגרעינים | צילום: שי רוזנצוייג

 

זה מזכיר לי משהו. לפני שלושים ומשהו שנה (39, בסדר?) אמא שלי ראתה אותי בפעם הראשונה. תינוקת בת שבועות ספורים, מכוסה פריחה בכל הגוף אבל עם חיוך זוהר שלא ירד מהפנים. אמא שלי החליטה שהיא רוצה אותי, למרות שהיו עוד כמה תינוקות מועמדים ולאף אחד מהם לא הייתה פריחה על הגוף.
אחרי חודשיים, בסוכות, הגעתי הביתה. אבא אמר לאמא שכדאי שתעשה לי סיור בשכונה וככה יצאנו, אמא ואני בעגלה - לטיול בבני ברק, בשכונה שפעם, לפני שלושים ומשהו שנה, עדיין לא הייתה כל כך דתית.

בדרך פגשנו כל מיני אנשים שהציצו לתוך העגלה והביטו בתימהון בתינוקת השחומה שמטיילת עם אמא שלה הבלונדינית, שמעולם לא הייתה בהריון. חלקם הגדול שתק, אבל אישה אחת לא התאפקה. היא שאלה – "איך את מסוגלת לאהוב ככה ילד לא שלך?"
ואמא שלי, שהייתה אישה צעירה, רק בת 26, אבל עם כמות כאב שמספיקה לחיים שלמים, הביטה בה חצי משועשעת, חצי שותתת דם ואמרה לה שאפשר לאהוב תינוק גם אם הוא נולד מהלב, לא מהבטן.

 
אוגר, תינוק, מה זה משנה?

ומאז ועד היום, אני לא מבינה איך זה לא ברור לכולם שאפשר לאהוב תינוק, ואפשר לאהוב חתול, ואפשר לאהוב כלב, ואפשר לבכות על אוגרת חולה ואפשר, כנראה, לאהוב ציפור – עד שהלב מתפוצץ מרוב רגשות אהבה.
אריך קסטנר, סופר ילדותי הנערץ, כתב פעם שילד קטן יכול להתאבל על כלבו בדיוק כפי שמבוגר יתאבל על סבו, ויש להניח שעל הכלב הוא יבכה בעוצמה רבה אף יותר.

אולי בגלל זה, לא פעם כששואלים אותי על מצבי המשפחתי, אני אומרת - "נשואה פלוס אחד", למרות שבן זוגי ואני בחיים לא נרקוד על מדרגות הרבנות, ולמרות שהאחד הוא תוכי דררה ירוק ועצבני.
זו נראית לי תשובה טובה בהחלט, גם אם המון אנשים לא כל כך מבינים אותה. כי קוקי הוא לפעמים בן זוג ולפעמים תינוק, וכששואלים אותי - "ומה אם יהיה לך ילד?", אני עונה שאם יהיה לי ילד, אז יהיה לו אח בכור, ירוק, עם מקור. הוא היה פה קודם והוא בא להישאר.

אני זוכרת שכשהייתי בת ארבע בערך, ארגנתי כנופיה של בנים בשכונה. היינו משחקים כדורגל ביחד (אני הייתי השוער) ומצילים נמלים קטנות מטביעה בשלוליות. רק ילדה אחת קטנה, הבת של השכנה מקומה שלישית, הייתה לי לחברה. יום אחד דפקה אמה בכעס על דלת ביתנו והטיחה באמי המשתוממת: "הבת שלך לא בסדר", היא אמרה לה. "בתי חזרה הביתה בדמעות ואמרה שאותה הביאו הביתה כי לא הייתה ברירה, אבל את הבת שלך בחרו במיוחד מבין מאות ילדים אחרים".
אמא שלי צוחקת עד היום על השכנה שהייתה חייבת לקחת את הילדה שלה מבית החולים כי לא הייתה לה ברירה. היא יודעת שגם היא הייתה חייבת לקחת אותי, וזהו. לא הייתה פה שאלה. הייתה פה רק תינוקת עם פריחה בכל הגוף, שחייכה אליה בחום ועיניה נצצו, ולמרות שהיא לא דמתה בכלל לתינוקת הבלונדינית הקטנה שחלמה עליה כל חייה - היא ידעה שהיא חייבת. היא ידעה שהיא אוהבת.

אז מה זאת אהבה?

קוקי ושירלי (צילום: שי רוזנצוייג)
ירוק ועצבני. קוקי ושירלי | צילום: שי רוזנצוייג

מאז חלפו שנים רבות, ובכל פעם כשאני מוצאת את עצמי במערכת זוגית שמחזיקה יותר מחודש וחצי (נס גלוי!), אהבה מבחינתי הופכת לדבר שצריך להצדיק את עצמו כל רגע מחדש. שום דבר לא ברור לי מאליו, אני מפתחת פרנויות חדשות, אני חולמת על חופש, יש לי כעסים ואני זקוקה מאוד לחום. מלחמות ההתשה של הלב במשך השנים לא חישלו אותי כהוא זה, רק חיזקו אצלי המון סימני שאלה.

ורק הציפור שלי, בדרכה המיוחדת, מלמדת אותי יום יום מה זאת אהבה. לפעמים זה קורה כשהיא צווחת בלי להרפות ומשתתקת רק כשאני מתקרבת ללטף אותה, לפעמים זה קורה כשהיא משחקת איתי "קוקו מחבואים" מאחורי המקרר. או מצטנפת מתחת לצווארי ומלקקת את אוזני. או כשהיא נטרפת מצער בכלוב כשאני עצובה (רוב הזמן היא מסתובבת חופשי).

אם לא הייתי מכירה עוד אנשים שאוהבים את הציפור שלהם, הייתי נשבעת שקובי אפללו כתב רק עבורה את השיר המקסים שלו - "כי את, מה שהלב שלי בחר, אחרי כל מה שהוא עבר". כשאני מסתכלת עליה עכשיו, ישנה על נדנדה מול מיטתי, ראשה מונח בין כנפיה, רגלה השמאלית מורמת כחסידה ועיניה עצומות - אני בטוחה.

הכותבת היא עיתונאית ומורה למוסיקה. צרו קשר כאן