ירדתי לאט במדרגות לעבר חדרי. "אתה בא לאכול מופלטות?", שאלה אותי אחותי. הרי ברור שאגיד כן, זו כמעט שאלה רטורית. "אני לא בא, לא רעב. אני הולך לישון", השבתי. היא הסתכלה עליי כאילו נפלתי מהירח.
נכנסתי למיטה. חשבתי על החיים החדשים שמחכים לי ממחר, על הרזון שאשיג, על הניצחון של הנפש על הגוף הדחוי שלי.
לחמניה אחת, 50 כדורים
המצב החדש היה כמו מאניה מטורפת וחסרת מעצורים של שליטה עצמית ללא רבב. "זו לא דיאטה, זו דרך חיים!", נהגתי לומר לכל מי שהעיר לי על מנהגיי החדשים והמשונים.
בבוקר שתיתי מיץ אשכוליות, לארוחת עשר לעסתי מסטיק אורביט, כמה עלי חסה ומלפפון, בצהריים אכלתי תפוח ושזיף, ובערב התפשרתי על יוגורט וכמה קרקרים. בשבתות הרשיתי לעצמי לחרוג ממנהגי ולהמיר את כל הנ''ל במרק צח ולחם בית שאמא אפתה, וכמה גרגרי חיטה.
>> לעמוד פייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
לקח לי מעט זמן לגלות שלכל המוצרים הללו יש גרסת דיאט. מרגע הגילוי והלאה צרכתי הכל רק בוורסיה הדיאטטית. מלבד בשבתות, לא אכלתי עוד מזון מבושל. בחודש הראשון לדיאטה ירדתי 10 ק"ג. בחודשים הבאים ירדתי עוד 15, היה שלב שבו המשקל נתקע והחמרתי עם תנאי התפריט המשוגע שלי.
העולם התחיל לחייך אליי לאט ובעקביות עם כל קילו שנשר. "וואו אסי, רזית ממש יפה!", "וואו, איזה חתיך נהיית!", "וואו, זה אתה אסי?". רק שלא תמיד ראיתי אותו, את הוואו. זאת אומרת, בהתחלה כן. בהמשך לא. כמה שזה הזוי - ככל שרזיתי מבחוץ, ככה השמנתי בראי. "לנצח אתה תהיה פרה בהמית ומגודלת, לא יעזור לך, אפס", הייתי שומע את הקול הזה מדבר בראשי.
לפעמים הייתי מתחנן. "בבקשה, תניח לי כבר. תן לי לחיות בשקט, מה עוד אתה רוצה?!". כמות האוכל שלי הלכה והתדלדלה. לא עוד פירות. לא עוד מזון שמכיל יותר מדי קלוריות. או קלוריות בכלל. ואז גיליתי דרך בת משפחה את הכדורים המשלשלים. "תגיד לי יא טמבל, מה שמעתי, שאתה לא אוכל? תראה, זה כדור משלשל", היא אמרה. "תיקח אחד, רק אחד, וכל מה שתאכל ייצא אחרי חצי שעה. נשבעת לך, באחריות. למה לך לסבול אם אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר את הדיאטה שלמה?".
"וואלה, איזה רעיון", אמרתי לעצמי. לא הרבה זמן אחר כך הזדמן לי להיות באירוע משפחתי. הכדור המשלשל מוכן בכיסי, ואני יושב מול צלחת עליה מונח בורקס ברוטב פטריות. לקחתי ביס, ועוד אחד, ועוד חצי ביס. התפוצצתי. חשתי אכזבה וחרטה נוראית, כאילו בגדתי בעצמי והשלכתי את האני החדש לפח. בלעתי את הכדור תוך כדי שאני מביט בבוז בחצי הבורקס המיותם שנשאר בצלחת.
בהתחלה זה עבד לי. אבל הקאץ' בכדורים המשלשלים האלו הוא שברגע שהגוף מתרגל, הקיבה כבר מבקשת עוד כדור כדי לפעול מהר ולהקיא ממנה את המזון. בכל פעם צריך לקחת אחד נוסף. ואז עוד שניים. ועוד ועוד.
הגעתי למצב שעל לחמנייה קטנה אני לוקח חמישים כדורים משלשלים. בולע ומקלל בליבי את מי שהמציא אותם. בולע ומצטער על היום שהגחתי לאוויר העולם. בולע ורוצה להימחות עם גופי "השמן" מעל פני האדמה. בולע ושותק. בוכה בשקט על כאבי התופת ועל המסלול התלול שבו אני מתחיל ללכת מבלי יכולת להסתובב ולחזור לארץ החיים הנורמליים.
אני עוד אנצח. חשבתי. אני שולט במצב, המושכות בידיי. התחלתי את הדיאטה במשקל 110 ק"ג, ובשלב הזה כבר הגעתי ל-63 ק"ג. 47 ק"ג ירדו ממני תוך שלושה חודשים וחצי. החלטתי לי שמשקל היעד שלי יהיה 58 ק"ג.
אוכל ומתחרט
הקיץ עבר בצום נעים, באכילה ובחרטה, הכל חדש ומוזר. עד לא מזמן הייתי פריק של מוסקה וקוסקוס, ופתאום אני מר רזון שחושב שמונה פעמים אם לאכול פיסת חסה. אבא התחיל קצת לדאוג. הוא היה ניגש לחדרי, מביט עליי במבט מלא שאלה ופליאה.
יום אחד שאל מה אני ארצה שהוא יקנה, מה בא לי לאכול. ביקשתי יוגורטים אפס אחוז ומיץ אשכוליות. אבא קנה הכל, תמיד. מהיום שבו ביקשתי, מעולם לא חסר לי דבר במקרר. תמיד הוא דאג שיהיה לי. הוא הביע את דאגתו בכך שהראה לי שלא משנה היכן הוא, אם יחסר לי דבר מה, תמיד אצלצל אליו והוא יקנה, גם בשעות מאוחרות ולא שפויות.
אמא הייתה שקטה בתחילת הדרך שלי. היא לא האמינה שאני הולך ומתכווץ. בחנה את צעדיי. הייתה סערה בפניה כשהביטה בי לועס עלי חסה באיטיות שמוציאה מהדעת. בוקר אחד קמתי ושמעתי אותה קוראת לי מהמטבח. "הכנתי לך ארוחת בוקר", הכריזה.
על השולחן בפינת האוכל הייתה צלחת גדולה ועגולה. בתוכה נחה חביתה עסיסית עשויה משתי ביצים. סביב החביתה היא סידרה רצועות עגולות של מלפפון, ובצד הונחו צלוחיות של סלטים. במרכז השולחן עמדה סלסלה עם לחם קלוי תוצרת בית. היה שם ריח מעולה והמחווה של אמא המיסה אותי לרגע. דקה ארוכה עמדתי והבטתי המום בארוחה המושקעת ובתוכי התחוללה מלחמה. לא אכנע, הקשחתי את ליבי.
"תודה רבה, באמת", אמרתי לה. "אבל את יודעת שאני לא אוכל בבוקר".
אמא נעלבה. "לא אוכל בבוקר, לא אוכל בצהריים, לא אוכל בלילה, מתי כן אתה אוכל? זו התודה רבה שלך לכל הטרחה שלי?".
השיחה הזו רק התחילה וכבר עלתה לי על העצבים. "אני לא ביקשתי ממך להכין לי כלום. אני פשוט לא רעב! אל תתערבי לי בדיאטה!".
צלצול בדלת. חבר שאיתו אני הולך יחד לבית הספר בדיוק הגיע. "היי מה קורה? אתה רעב?", שאלתי אותו תוך שאני מוביל אותו לפינת האוכל. הצבעתי על הצלחת, אמא הביטה בו ואז בי, לקחה את התיק שלה ויצאה מהבית לכיוון העבודה.
החבר זלל בשמחה את החביתה. "העיקר שכולם מרוצים בסופו של דבר", חשבתי לעצמי. נראה אותה מנסה שוב לגרום לי להיות שמן עם החביתות שלה.
בטור הקודם: למה נהייתי אנורקטי?
בטור הבא: הרגע בו האנורקסיה כמעט הרגה אותי