יש לי מושג קלוש איך אני באמת אגיב אם אגלה שאהובי החליק על הביצים ויצא לסנטז עם קרן שמש אחרת. אולי רק נדמה לי, אבל בשלב הראשון בטוח שאתפוצץ מכעס ומכאב ואשליך רסיסי מרמור לכל עבר. מה שלא בטוח הוא שהפיצוץ הזה יפרק אותנו ויקבור את הבינינו המפואר שלנו עמוק בתיק גירושין ברבנות. מקסימום נעוף מההדף.

שלא תבינו לא נכון, אני לגמרי בעד זוגיות מונגמית, נאמנות והדדיות. שני אנשים שאוהבים ויש ביניהם יחסי אמון ושיתוף ומשיכה וסקס טוב והסכמה על מה מקובל ביניהם ומה לא, לא אמורים לרצות להתענג על זקנם של אחרים. זוגיות טובה בעיניי היא חברות המקושטת בביטויי תשוקה תכופים ורצון גדול וכן לשמר אותה. אבל אם לרגע מדכא אחד אדמיין בקושי רב שאהובי יחידי, חצה את גבולות המיטה המשותפת שלנו והלך לכבוש מיטה זרה, אם אדע שהשתבשה עליו דעתו והוא חטא בסטייה העלובה, הבהמית אבל הכל כך אנושית, אז נראה לי שהייתי מעדיפה לדלג על שלב הכאב והאכזבה, ולעבור ישירות לשלב של טוב, נו אז מה עכשיו?

מועדת לפורענות

אהובי, דווקא שרמוטה אוסטרלית?

נניח שאהובי טס לתפוס גלים בקוסטה ריקה. נניח שהוא גולש חמש שעות ביום, רק הוא, הים והשקנאים. נניח שבלילה הוא הולך עם חברים לפאב המקומי לשתות בירה. נניח שהוא פוגש שם במקרה איזו גולשת אוסטרלית, היא ניגשת אליו בחיוך שזוף ומחליפה איתו חוויות על הסוואל המעולה שהיה לפני השקיעה. ונניח שהם שותים עוד בירה, ומדברים על קצף, צינורות ושפל, ובינתיים האכוהול בגאות. והם נהנים זה מחברת זו, ואז אולי הוא נושק לה או היא לו, אבל זה בכלל לא משנה, כי בלילה השחור הזה האיש שהבטיח לשמור לי אמונים כבר שכח אותי, העוגן שלי השתחרר ונסחף בים. אאוץ'.

במצב רוח מרומם, כשהסכנה דמיונית ורחוקה, קל לשחרר הצהרות נחרצות ונוקבות כמו: "אם הוא יבגוד בי, זה יהיה הסוף. אני אהרוג אותו. אנחנו נגמור, ולא תהיה שום דרך חזרה". כי תכלס, מה כבר יכול להיות יותר גרוע מזה? אולי שהוא גם יבגוד בי ווגם ידביק אותי בעגבת שחטף מהשרמוטה.

 אבל מה באמת אומר הלילה ההיפותטי והחד-פעמי הזה? (ואני לא מדברת על רומן מתמשך או סדרת סטוצים, שאז כבר ברור שהעסק גמור). שהחצי השני שלי לא אוהב אותי יותר? שהוא לא אמין ושאף פעם לא היה? שהוא קל דעת ודוחה? אולי כן ואולי לא, אבל שאלות כאלה עלולות לצוץ גם מאלף סיבות אחרות, לאו דווקא מנשיקה לאיזו זרה בלילה רחוק.

אני מציעה לראות את הדברים כמות שהם. לא יותר ולא פחות. לפעמים לא צריך לעשות עניין יותר מהעניין עצמו. לפעמים דברים קורים והם חוצים גבולות לא ברורים ומוחלטים, אבל הם לא מכוונים ואישיים, לפעמים הם בדיוק מה שהגברים המתפתלים בסרטים מנסים להסביר לאהובתם הנדהמת: "נשבע לך מותק, זאת היתה מעידה חד פעמית". וזה כואב לאללה, צורב ומערער, ולא תמיד אפשר להתאושש מזה. אבל באותה מידה זה גם יכול להעניק ליחסים ניעור הגון, לעורר, להצית ולחדש.

ומכיוון שהתחלתי ואמרתי שאני יכולה רק בקושי לדמיין מה היה קורה אילו הזוגי שלי היה טס לקוסטה ריקה (אגב, אין סיכוי שבלעדי) - המסמך הזה ישמיד את עצמו ברגע שתסיימו לקרוא.

ב- ג' התעללתי כמו שרק עלמה חשדנית וחסרת ביטחון בת 19 יכולה. כל כך מביך אותי להיזכר איך פעם בשבועיים הייתי גוררת אותו לסצנת קנאה מהגיהינום, עד שאפילו היום, כשאני רואה אותו פה ושם בשכונה – העולם אכן קטן מאוד - בא לי לחדור למוח שלו ולמחוק ממנו את זיכרון המטומטמת שהייתי אז.
איך יכול היה לסבול אותי – רק אלוהים יודע. בסוף פיטרתי אותו בטלפון אחרי שאיזו אקסית זהובת שיער ושיניים שפגשנו בקניון, התנפלה עליו בהתגפפויות מוגזמות לטעמי. לא אשמתו, פשוט לא הייתי מסוגלת לראות אותו מתנגש חזיתית בפרונט של אישה אחרת.
אם זה היה קורה לי היום, בחיי שהייתי ממשיכה הלאה לחלון הראווה של זארה. נשבעת באוסף מעילי סוף העונה שלי – לרכושנות ההיא אין זכר. אבל שיאכל מהצד ועוד יצפה ממני להגיד לו בתיאבון? עד כאן.

עומס במשרד, כן

כמה סמרטוט אפשר להיות?

לא בדיוק זוכרת מתי הפסקתי להאמין בקלישאות, אבל כבר מזמן ברור לי שלא כל ההתחלות קשות, לא כל הבלונדיניות נהנות יותר ולא כל הגברים בוגדים. כמו שלא כל הנשים נאמנות, אגב.
ובכל זאת, נאיבית אני לא. ולפעמים, בעיקר אחרי שאנחנו שומעים על עוד זוג שהתגרש ונורא מבסוטים מעצמנו שאצלנו הכל בסדר - אני שואלת את עצמי: ומה אם מתישהו כבר לא נהיה כל כך בסדר? אם יום אחד אגלה שגם אני נבגדת, למשל – מה אעשה? אחרי רמונט כללי למאהבת, זאת אומרת?

אומנם אינני מלכת יופי והלו"ז שלי לא כולל שלום עולמי, אבל בדומה לכל נערת פוטושופ שמתראיינת לראשונה ל"לאשה" תרשו לי לחשוף: אף אני שונאת שמשקרים לי. עוד לפני הסקס ובלי קשר לאישה האחרת - אני לא יכולה להעלות על דעתי שום תירוץ להישאר עם גבר בוגדני, פרט לתלות נפשית או כלכלית.
את יכולה להיות רות דיין ולנסות להבין את המניע, או לעשות קולות של תרצה אריאל ולהכריז שאת משלימה עם המציאות, אבל כדי לשקם באמת אמון שנפגע דרושה סליחה כנה, וכמה בת יענה סמרטוטית אפשר להיות כדי לסלוח מכל הלב על רמאות כזאת? יותר מזה – מי האידיוט שיעיז לבקש סליחה על בגידה?
סליחה מבקשים כשדורכים למישהו על הרגל. או כשרוצים לדעת מה השעה. אם עושים שובי-דובי עם מישהי אחרת, ממש לא מבקשים סליחה. פשוט עוברים לדירה שכורה ומתארגנים לתשלומי מזונות עד ספטמבר 2024.

יקירתי, היה עומס במשרד

ועדיין אני יכולה להבין למה יש נשים שמספרות לעצמן שבגידה לאו דווקא מסמנת את סוף מערכת היחסים. טבעי להתכונן נפשית לגרוע מכל, ואפילו באופן תיאורטי. המשוואה כאן פשוטה: אני לא אצפה ממך ליותר מדי, אתה לא תאכזב אותי.
אז בעלי ייפול לאיזה סטוץ, נו? לא ביג דיל. ככה זה גברים, אתם יודעים, מתקשים לשלוט בעצמם לפעמים.
רק שנדמה לי שהיום יותר מבעבר – רוב הנשים דווקא לא ישלימו עם מצב כזה. זו לא רק העצמאות הכלכלית המסוימת שתאפשר לרובינו להתנתק מההווה המחורבן ולהמשיך הלאה לעתיד פרחוני יותר, אלא בעיקר העובדה שהיום – וזה ייאמר לזכותם של שני המינים - אנחנו פשוט מצפות מהגברים ליותר.

כמו שמזכירה שבעבר הייתה סולחת לבוס על צביטה בתחת לא תתבייש היום לתבוע אותו על הטרדה מינית, כך אישה שפעם הייתה מעלימה עין מבעל שחוזר מהמשרד באחת בלילה לא תהסס היום לזרוק את התחתונים שלו למזוודה ולהזמין לו מונית לעזאזל.
ככה זה כשנשים קטנות נעשות גדולות, וכשמאצ'ואים גסי רוח הופכים לג'נטלמנים שמתבקשים לעמוד בסטנדרטים מסוימים. שקרנים לא מתים, אולי, אבל גם אנחנו כבר לא פראייריות.