היומיים האחרונים לפני המוות של גיא היו קשים לי. אני יכולה להעיד על עצמי שאני יודעת לשמור על קור רוח, לעתים אפילו בצורה מקוממת. אבל ביומיים האלה, האחרונים, הייתי על פתיל קצר מאוד. כל דבר עצבן והציק. זה היה סוף אוגוסט, חם מאוד. לא היה לי רישיון נהיגה והילדים רק חזרו למסגרות. יצאתי בשתיים לאסוף את עלמא אור מהגן בקצה אחר של הישוב כשאני סוחבת את הנסיכה על גבי. שעתיים אחרי, הלכנו להביא את אדר.
התקשרתי לגיא ונזפתי: "מחר אני חוזרת ללמוד נהיגה! נמאס לי!" כשהוא חזר הביתה, הוא ראה שאני עדיין זעופה. הוא שלח אותי לחדר שלנו לשחק בטלפון, והשתעשע עם הילדים. יצאתי רק כעבור כמה שעות כדי לשמוע אותו מנגן להם שירי ערש, כמעט בפעם האחרונה. הוא נשאר שלו ורגוע מולי. דברים התנפצו בבית (מעצמם), ונשארו כמו גוויות בכל מיני פינות.
בבוקר שלמחרת עשיתי שיעור נהיגה כפול והרגשתי שאני מתחילה להירגע. גיא חזר מהעבודה מוקדם באותו יום כי לא הרגיש טוב מיד אחרי ההרדמות של הילדים, גיא התיישב לכתוב איזה רעיון לעבודה. הכול היה אצלו תמיד מלא תשוקה. כשהוא סיים, התפנינו לרגעים אחרונים משותפים. גיא ידע להזמין אותי אליו. שום עצבים לא היוו תירוץ לכך שלא אוכל לקבל את מה שהוא מבקש להעניק לי. גם לא הכאבים שהרגיש באותו ערב. שאלתי אותו אם הוא בטוח שהוא בסדר, והוא ענה שלמחרת יילך לרופא. כל פעם שאני כותבת או מספרת על זה נשארת בי תחושה קשה שהוא בעצם ידע, ואז אני מתרככת כשאני צוללת את תוך הרומנטיקה שלו, והדרך שבה בחר להיפרד ממני.
עשינו אהבה במשך כמה זמן. הסתכלנו בעיניים, רצינו שהרגע יימשך לנצח. הרגשנו אחד. לפתע גיא ניתק ממני. יד אחת על החזה ויד שנייה נשענה על הארון. לא הבנתי מה קורה אבל שלחתי יד לטלפון והתקשרתי למגן דוד אדום מיד. בזמן הזה גיא כבר נשכב על הרצפה והוא פרפר לי מול העיניים. אני מאמינה שברגע הזה הוא כבר לא היה, אבל זה לא מנע משני צוותים של מד"א להגיע אחד אחרי השני, ולנסות להחיות אותו במשך דקות ארוכות.
גיא האהוב שלי איננו. אני מתחילה להבין רגע קל לפני שרופא קובע את מותו. אני לא מצליחה לדבר או לנשום או להכיל את רצץ האירועים מאותו רגע.
רן שריג ודנה ספקטור העלו אותי השבוע לשידור בתוכנית הרדיו שלהם, תהו מולי את מה שרוצה לברר כל אחד שעומד מול הסיפור שלי, ספק מסקרנות וספק מתוך פחד שפוגש את נפשם. האם סקס הורג? אולי היה שם משהו אחר, פרט מנחם, משהו נדיר שהיה רק לגיא וכל השאר מוגנים מפניו? האם יכולתי לעשות שוב סקס? לא פחדת? והאם גברים לא נרתעים מהפרט הזה.
אני מציעה להתחיל בשאלה אחרת : אם הייתי יכולה לחזור אחורה לאותו רגע. האם הייתי עושה משהו שונה? והתשובה היא בפשטות: לא. אולי זו האמונה שלי שרגע המוות של אדם נקבע מראש, אולי אני רק נאחזת בזה כדי להעיף בקלות רגשות אשמה או כדי להניח את דעתי בהסבר רוחני. אני שמחה שאני וגיא נפרדנו ברגע כל כך שלם.
המסע של הדס ויסמן מתועד בספר שהיא מבקשת להוציא. רכישה מוקדמת של הספר תעזור לה להוציא אותו לאור. כאן ניתן לרכוש את הספר.