"אני בת 45 , כבר לא ילדה", כך מתחילה דלית את פנייתה אליי כשהיא מבקשת להסביר את הקושי שלה למצוא בן זוג מתאים. "גדלתי עם אמא שסבלה ממניה דיפרסיה ואבא שעבד מבוקר עד ליל. אני ואחי היינו זרוקים, מוזנחים. אף אחד לא שאל אותנו אם אכלנו, אם עשינו אמבטיה ומה אנחנו צריכים. שיעורי בית היה הדבר האחרון שהזיז להם ולאסיפות הורים – הם אף פעם לא באו. פשוט נשמנו וככה גדלנו. ילדים תלושים. כילדה, חשבתי שככה זה אצל כולם. מבחינתנו הסבל היה חלק בלתי נפרד מהחיים.
כשגדלתי והתחלתי לחשוב על זוגיות, אז גם התחילו רצף התקלות: בגיל 20 הכרתי את בעלי. נהג מונית שלקח אחריות עליי – דאג, קנה, פינק, תמך. לא הכרתי דבר כזה מימיי. אחרי שנה התחתנו והבאנו לעולם שלושה ילדים. עם השנים, הוא התגלה כשתלטן ורודן. הוא היה צועק ומשפיל אותי ואת הילדים. כל ערב היה יוצא, בוגד, מהמר. אני ישבתי בשקט, מהפחד לא עשיתי דבר. זה היה גיהינום נוראי. כשכבר העזתי לדבר על גירושים, הוא היה אומר שמהנישואים האלה אני אצא רק על אלונקה.
בתום 10 שנים של זוועות, הוא נהרג. הרגשתי כאילו מישהו שם למעלה גאל אותי מיסוריי. אחרי זמן קצר הכרתי גבר חדש כשאני בעצם לא יודעת דבר על יחסים אמיתיים. כמו ילדה קטנה ואבודה, נפלתי לזרועותיו של אידיוט אחר. גם הוא טיפס לי על הראש, התנהג אליי ואל ילדיי רע. בסוף לקח ממני כסף ועזב אותי. אחריו הכרתי גבר נוסף - עו"ד גרוש. חשבתי לעצמי שתפסתי את העולם, אבל גם אתו היה סיפור דומה. הייתי סמרטוט שלו וגם הוא איבד עניין ועזב. אני חייבת להבין למה זה קורה לי".
הדרך לזרועותיהם של גברים כאלה הייתה קצרה
דלית יקרה, בני אדם אוהבים להרגיש שייכים, להיות חלק ממשפחה תומכת. זה מקנה לנו ביטחון וזה מצרך חשוב להמשך החיים. את גדלת עם צימאון גדול לעוגן, ליציבות, לעטיפה, ליחס חם. את משתוקקת לחיבוק ולמשפחתיות למרות שאת אפילו לא יודעת איך זה מרגיש. אף אחד לא חידד לך כמה את יפה, כמה את שווה, וחכמה. גידלו אותך על ההבנה שאת עלובה, לא חשובה, עזובה ומכאן - הדרך לזרועותיו של גבר שעוטף (לטוב ולרע) - קצרה.
הבחירות שלך בבני הזוג לא היו מחוברות לרגשי חיבה ואהבה או כימיה ותשוקה. הן היו מחוברות למצוקות מהן הגעת. זו הסיבה שכל כתף חמה - הייתה בשבילך עוגן. הסתפקת במועט רק כדי לקבל קצה של תחושה של ביטחון. וכך, ביטלת את עצמך לגמרי, וכשהתבטלת מול בן זוגך הפכת לכלום ושום דבר. זו לא תחושה שזרה לך.
מכיוון שאת מתהלכת בעולם עם דימוי עצמי כה נמוך, הרי שכל גבר עם טייטל מרשים מספיק לך. זה נתן לך את התחושה שאם עו"ד רוצה אותך, או מנכ"ל מוצלח יוצא איתך - אז את כנראה ממש שווה. אלא שאז בהיררכיה – שוב חזרת להיות למטה. החסך שלך בביטחון וביציבות מעוור את עינייך בבחירת בן הזוג. את שבויה של המצוקה וללב שלך אין בכלל אמירה. זה מתכון ליחסים שטחיים שלא יחזיקו בעליות של החיים.
מה עכשיו? עלייך להפוך את המשפחה שלך לשבט מלוכד.
בנקודה הזו, תבחרי לך בן זוג בלב. לא כמשענת אלא כחבר. את זאת שתכניסי את בן זוגך למשפחה שלך ולא תחפשי "מחסה" אצלו כל חייך. את תהיי פחות תלותית ונזזקקת. מערכות היחסים שתיצרי יהיו שונות כי הגברים שתמצאי יהיו אחרים. את תהיי לאישה חזקה ושמחה.
כמובן שכל זה לא קורה ביום. מדובר בשעות של שיחות וניתוחים על מנת להבין את מה שהיה. חשוב שתפסיקי לכעוס על ההורים שלך, שתנסי להבין שהם נתנו לכם את מה שיכלו וידעו (גם אם זה מעט מאד)- כוונתם הייתה טובה אבל יצא להם עקום. חשוב ללמוד לסלוח, לרחם ולקחת אחריות על העתיד.
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות? שלחו לנו שאלות והיא תענה על נבחרות מהן במדור שיפורסם כאן (פרטיכם יישמרו במערכת). כתובת המייל לשאלות: family@mako.co.il