בגיל 18 סילביה עלתה לארץ מדרום אמריקה בגפה. בלי משפחה. הגבר הראשון שאסף אותה לזרועותיו היה אבנר, בחור צעיר מסורתי, ואתו היא גם התחתנה. "הוא היה חם אליי", היא מספרת לי. "הייתי במצוקה, בודדה, בלי לדעת את השפה והוא הגיע ואהב אותי. לקח אותי תחת חסותו. ב-12 שנים שלו ביחד, הקמנו משפחה עם ארבעה ילדים".
אבל המצב רחוק מלהיות טוב עבור סילביה. "מצד אחד, הוא אבא מאוד מתפקד. הוא מטפל בילדים יותר ממני, ועושה את מטלות הבית והקניות. מהבחינה הזאת אפשר לומר שאני פרינססה. אבל ברמה הרגשית הוא בלתי נסבל. מאוד שתלטן, רוצה להחליט על כולם, צועק עלי ועל הילדים ומאוד אלים מילולית. אני לא אוהבת אותו. הוא לא מעניין אותי, ולא מושך אותי. עד לפני שנתיים, חשבתי שחיי קשורים בשלו אבל משהו השתנה. הילדים קצת גדלו ויצאתי לעבוד. שם נפתחו לי העיניים. אני בחורה צעירה, אטרקטיבית. גברים מסתכלים עלי. התחלתי להכיר בחורים בלי סוף, וזה קסם לי. הייתי משקרת לו שאני יוצאת עם חברות ונפגשת עם גברים. לא התאהבתי באף גבר אבל שכבתי עם כמה. אני נהנית מהריגוש ומהמחמאות. בעלי תפס אותי בשקרים קטנים והעלים עין עד שכבר לא יכל יותר ותפס אותי על חם. הוא ארז מזוודה ועזב. נשארתי עם 4 ילדים ומאד מאד קשה לי לטפל בהם לבד מנטלית וכלכלית. אני ממש במצוקה. אין לי כוח לזה. מה יהיה?".
"הילדים הם החלק הכי חשוב בסיפור הזה"
סילביה היקרה. הנישואים שלך לאבנר הם מסגרת ותו לו. הם לא העיקר בסיפור.
אני מבינה שאת שנותייך כצעירה, מילאת בחיי נישואין, בהריונות ובתינוקות. אלה היו נסיבות חייך אז. לא טעמת את טעם הרווקות, החופש וההוללות. היום, כשאת בת 30 וקצת, את חווה את חיי הרווקות של בת 22, ואת צמאה לזה יותר מהכל. את מחוזרת ומוחמאת, וזה ממכר.
בעלך הוא לא יותר מעוזרת בית עבורך, משרת, עבד. לא ספרת אותו. אבל אז הוא עשה מעשה ועזב אותך. הדמעות שלך היום הן על הקושי הפרקטי שבחייך ולא על האובדן הרגשי. החיים בלעדיו מאלצים אותך להתמודד עם כל מה שברחת ממנו, וזה דווקא החלק החיובי.
את מספרת לי מה עובר עליך וכל מה שמהדהד לי בראש הוא גורל ילדייך. הבעיה הכאובה בסיפור שלך זה לאו דווקא הנישואים שכשלו, אלא ילדיים שעוברים טלטלות נפשיות עצומות ואת לא שם עבורם. הם כל כך זקוקים לך. הצעד שהוא עשה מחייב אותך לקום על הרגליים ולשנות את מצבך. הילדים שלך רק יברכו אותך על זה והם גם החלק הכי חשוב בסיפור הזה.
אם לא תעשי כך, יש להניח שבעוד 20 שנה, הם יגיעו אלי לספה בקליניקה. והם יהיו מלאי זעם על החיים, חרדים, לא יסמכו על אף אחד ויהיו מפוחדים ותוקפניים. את נמצאת כעת בתקופה הקריטית שיכולה להציל אותם, אילו רק תעשי שינוי בראש. עלייך לתת את מרכז הכובד לילדייך.
אל דאגה, כל הריגושים שבעולם יחכו לך, לא תפספסי שום דבר. תמצאי אולי את אהבת חייך. אבל לפני זה - תלמדי לתת מעצמך, תהיי כנה איתם. ספרי להם את המציאות עם כמה שפחות שקרים, קחי אחריות על הפרידה מאבא שלהם, אל תאשימי אותו ותכפישי אותו בפניהם. תני להם תחושה של גב חזק. זה יתגמל את כולכם בענק. ומשם תמצאי אהבה חדשה. ממקום בריא ומסודר.
להיות אמא טובה ולתת לילדים ולאנשים מחום וטוב לבך, זה הדבר הכי מחזק שיש בטבע. כך תוכלי ללכת לישון עם הרגשה נעימה. זה להיות אדם רגוע ורך. אין נעים מזה. להיות עוגן וגב לילדים בפרט ולאנשים בכלל זה מעצים הרבה יותר מלהזדקק לתמיכה. זה הלופ הנכון.
אדם שלא מכיל את ההתחייבויות הבסיסיות שלו כמו להשיג פרנסה, להגן על ילדיו וכולי, לנצח יחיה במצוקה והרגשה רעה ומרוקנת. זה מעיב על הכל ומעכיר את החיים, סוחט אנרגיות ומחטיא את המטרה. תתחילי שם והדברים יסתדרו מעצמם.
>> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות? שלחו לנו שאלות והיא תענה על נבחרות מהן במדור שיפורסם כאן (פרטיכם יישמרו במערכת). כתובת המייל לשאלות: family@mako.co.il