"אני בפרשת דרכים", אומרת לי סיגלית, גרושה בת 34 ואם לשני ילדים קטנים. "לפני 3 שנים התגרשתי אחרי 4 שנות נישואים. חיי הנישואים שעממו אותי. הייתי עצובה רוב הזמן. הרגשתי שאני מבזבזת זמן יקר. לא שהיינו רבים, להפך, הכל היה שקט מדי בלי שום אתגר. רמי היה עושה כל מה שביקשתי. הוא היה מוכן לקטוף לי גם את הירח, אבל אני לא הרגשתי כמוהו. הוא לא עניין אותי בכלל. לא שמתי עליו. אפילו קצת זלזלתי. אני יודעת שהייתי בת זוג גרועה, לא כיפית, לא מפרגנת, לא מפנקת. גם הסקס היה מטלה בשבילי ולאט לאט התרחקתי ממנו גם בעניין הזה. הוא בלע הכל. היה מוכן לכל יחס והעיקר שלא נפרק את המשפחה. התחלתי לצאת בערב עם חברות והוא היה שומר על הילדים. הגענו למצב שאני פעמיים בשבוע מבלה מחוץ לבית חוזר בשעות הקטנות והוא שתק ואפשר לי.
"טעמתי את טעם הלילות הפרועים, הרווקות, החופש, המיניות. העולם הזה קסם לי. והחלטתי שאני מתגרשת. רמי ממש התרסק.אבל אותי לא עניין כלום חוץ מעצמי ומהילדים. רמי ניסה לרכך אותי ולמנוע את המהלך אבל הבין מהר מאד שאני שלמה עם זה ואין על מה לדבר. סיכמנו הכל והפרדנו כוחות. הילדים בחזקתי והוא אבא נהדר שלא מפספס ביקורים ושעות איכות על הילדים. אין לי מילה רעה עליו.
"הייתי באופוריה. קרעתי את המועדונים של ת"א, ביליתי במסעדות הכי נחשבות. יצאתי עם הרבה גברים, השתוללתי. היתה לי מערכת יחסים חצי שנה עם בחור צעיר. אהבתי אותו אבל הוא לא רצה גרושה עם ילדים, ונפרדנו. לאחרונה אני מרגישה שהתעייפתי מכל הדייטים והסקס המזדמן. מרגישה בדידות ומחנק. הבנתי שהאביר לא מחכה לי בחוץ ואין כמו הבית המקורי. המשפחתי. ואין כמו רמי בעלי. גם הילדים מאד רוצים שאחזור לאבא שלהם. אבל אני בדילמה. האם זה נכון? כדאי? ואם זה לא יעבוד? אולי בכל זאת כדאי לי לחפש אהבה? מה עושים?״
יצאת, טעמת, נגעת, בילית. חטפת כמה חבטות
סיגלית, כל אנשי המקצוע בתחום הטיפול דנים בשאלת מיליון הדולר: מה מניע את האדם? משפחתיות ויציבות או חיי הוללות וריגושים? זו דילמה שמעסיקה מיליוני אנשים ומפרקת הרבה משפחות, ואין תשובה מתמטית לשאלה. יש יתרונות לכל צד ויש גם מכשולים ובעיות. היית כבר נשואה לרמי ומשהו חסר שם, והמשהו החסר הזה עדיין חסר והוא בסיסי בתוך קשר, והוא תנאי הכרחי להצלחה. חסרים לכם הערכה הדדית ורצון משותף להיות ביחד ולבנות עתיד. בהיעדר אלה אין טעם לחזור.
אז החיים האחרים קסמו לך, הרגשת כלואה ומיוסרת, זלזלת בבעלך ורצית רק לברוח. היית א-מינית איתו ומכונסת, לא קיבלת אותו ולא הענקת לו אפילו את המינימום. כולך בערת כמו לפיד, הרגשת פספוס של חיים והציפיות לאהבה ונשיקות בשקיעה הביאו אותך ללכת לדרכך ולפרק הכל מבלי למצמץ.
יצאת, טעמת, נגעת, בילית. חטפת כמה חבטות שערערו לך את הביטחון ואת הנשיות, נזרקת ונעלבת מכמה גברים שעזבו אותך, חווית דחיות, חווית ריגושים, הלכת ונחלשת. במצב פגיע וחלש הנטייה הטבעית היא לחזור למוכר ,לידוע ולבטוח. עכשיו חסרה לך "המטריה" העוטפת שרמי יודע לתת לך. את הביטחון שהכל יהיה בסדר וההרגשה שאת בידיים טובות. בזה רמי אלוף, אבל כעבור זמן קצר, כאשר תרגישי שוב בטוחה ושהשליטה במצב שוב תחזור לידייך יצוצו להן שוב הכמיהות לחיים אחרים. שוב תחווי שעמום ומחנק ותרצי ללכת. כי מה השתנה? רמי הוא רמי ואת זו את. לא עשיתם שום הליך שיגשר ביניכם ויתאם ציפיות, לא דיברתם מעולם על עתידכם. אז למה שזה יראה אחרת? הסיבה שאת רוצה לחזור הביתה לא מספקת. היא זמנית ורגעית והכל יחזור לקדמותו. וכל זה בהנחה שרמי מקבל אותך בחזרה בידיים פתוחות והאופציה אכן קיימת.
הרי הלכת כי לא אהבת ולא רצית ולא נמשכת. ועכשיו פתאום כל אלה חזרו לך? לא! מה שמביא אותך לרצות זה הפחדים ואולי פאניקה שהכי טוב היה עם רמי, כי עכשיו ממש קשה. למרות הכל, אני האחרונה שתגיד לך לא לחזור ולא לתת צ׳אנס ולאחד שוב את הבית. יש לך ולכם ביחד דרך לעבור. לשנות את הקשר. להיות סובלניים. וכמובן ללכת לטיפול זוגי ולפתוח הכל. על מנת שדברים יהיו אחרים ומשופרים יש לעשות שינויים ופיתוח המודעות. אין ערבות שזה יצליח אבל אולי שווה את הניסיון. אנשים לרוב לא מתחרטים על מה שהם עשו, אלא על מה שהם לא עשו. ולכן עדיף לנסות. אם יש סיכוי של אחד למיליון, הייתי חוזרת. זכרי היטב: הדרך חזרה לא תהיה קלה.
> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות? בבקשה:Yaely_b4@walla.com