"התגרשתי אחרי 25 שנות נישואים. 20 שנה מאוחר מדי", מספר לי אבי. "הייתי צריך ללכת כבר לפני 20 שנה אבל חיכיתי שהילדים יגדלו. כל השנים סבלתי עם אשתי. היא הייתה רודה בי ויורדת עליי. לא מעריכה אותי. למרות שפירנסתי טוב והייתי בתפקידי מפתח בעולם העסקים, אשתי חשבה שאני לוזר. שאני לא שווה הרבה. היא זילזלה בי כל השנים. סבלתי בשקט. לא רציתי שהילדים יחוו גירושים כואבים. פחדתי עליהם. לפני שנה, כשאני בן 57, החלטתי שדי, אני עוזב את הבית".
"השארתי הכל. את הרכב וחצי מערך הבית. גם סכום חודשי נאה נתתי לגרושתי. קיצבה יפה עד יום מותה. שלא יחסר לה דבר. אבל היא רותחת עד היום. לא נרגעת מכך שנטשתי. היא כועסת עליי. היא לא מבינה למה פתאום החלטתי ללכת. הרי הכל טוב היה לפי דעתה. עד היום היא חושדת שהייתה יש מישהי בתמונה ולכן היה לי אומץ ללכת. לא היה ולא נברא כדבר הזה, אבל היא לא מאמינה. היא בטוחה שאני עם אישה אחרת. היא מסלפת את האמת ומטפטפת לילדים רעל עליי. שאני חרא, שעזבתי אותה להזדקן לבד. אומר לך, יעל, ולא כי אני מחמיא לעצמי: באמת שאני גבר נפלא. הייתי גם בעל טוב. גם אבא טוב. כל מה שהילדים רצו מיד קיבלו. מסיע בלילה, מחלץ מכל צרה. הכל. והיום המצב רע. גרושתי עדיין זועמת והילדים ניתקו איתי קשר בעקבות אמם. הם לא מתעניינים בי, אפילו היכן אני חוגג ליל הסדר לא מעניין אותם. פסח בפתח. אני רוצה לדבר עם הילדים. לאחל חג שמח. מתלבט אם בכלל או איך לעשות את זה.
משפחה ששיח לא היה בנמצא
אבי יקירי, לא יהיה לי קל למפות את 20 השנה אחרונות שלך במאמר אחד. ואולי זה לא רק 20 שנה. אולי 50. הכל מתחיל הרבה לפני שהתחתנת. אולי בילדות, אולי בבגרות. מה שבטוח שיש כאן עניין עמוק יותר. היות ואתה זה שפונה - אדבר רק על האחריות שלך בכל הסיפור: חולשה וחוסר אסרטיביות! ראשית, הילדים הם לא הסיבה שלא הלכת לפני 20 שנה אלא חוסר הבשלות שלך לעזוב את הבית. הפחד שלך והתקווה שיהיה עוד טוב פעם. הילדים הם תמיד רק התירוץ ולראייה – גם עכשיו שהם גדולים הם כועסים. אולי דווקא אם היית הולך כשהיו קטנים, היית פותר את בעיית הכעס המיותר הזה. אבל מה שהיה היה והפנים תמיד קדימה.
אחרי 20 שנה הבשלת ללכת. כלו כל הקיצים. סבלת שנים וחבל. החיים יקרים מדי. אבל עכשיו זה הזמן שלך לחיות. אתם כנראה משפחה ששיח בה לא היה בנמצא. הכל בערפל , בלי מילים. בלי דיבורים. אתה הסכמת להיות סמרטוט, אשתך תפסה את חולשתך וישבה עליך. הכל בהסכמתך. לא שמת גבול, לא אמרתי די. שיתפת פעולה בעצם נוכחותך שם. מעולם לא עמדת מולה ואמרת את אשר בנשמתך. מעולם לא דפקת על השולחן ועצרת את ההתעמרות. הילדים שלך גדלו עם אבא חלש. אבא שאומר אמן על כל גחמה של אשתו ועוד חוטף סטירה בסוף. הילדים ראו מערכת יחסים קרה וריקה. זו אחת הסיבות שהם עצמם לא בנו קשר. המודל שהם ראו עגום מכדי שירצו כזה.
"תתאבד" על זה
הילדים שלך אמנם עברו את גיל 20 אבל אני מסיקה שהם ילדותיים חסרי עמוד שדרה. הם עדיין לא פיתחו דעה עצמאית והם הולכים בעיוורון אחרי אמא. הם עוד תקועים בילדות. אישתך בעלת אינטלגנציה רגשית נמוכה מאד, ולא תוכל לשנות את זה. אל תנסה. זה כבר לא רלוונטי. מה שכן ניתן לעשות זה שינוי קטן אצלך: חיזוק "האני" שלך. היכולת לדבר ישר ועניין בלי להתפתל ולפחד. צלצל וסמס לילדים שלך בכל יום מהיום. תראה להם שאתה לא מוותר עליהם ושהם עדיין הילדים שלך ואתה עומד על כך שתיפגשו. "תתאבד" על זה. תזמין אותם לארוחה. ביחד או בנפרד. ספר להם הכל. אין מה להסתיר יותר. בלי ללכלך על אימא. רק את האמת שלך כפי שהיא. דבר על הלגיטימיות של אדם לחיות את חייו לפי רצונו.
חסרה לך אסרטיביות. ואסרטיביות באה יחד עם ביטחון עצמי. אחד קשור בשני. אם אתה חושב שאתה נפלא כמו שציינתי בפני אזי אין לך סיבה לחשוש מלומר את דבריך. תאטם לדברי אשתך. לא רלוונטי מה שהיא חושבת ומה שהיא אומרת. תתנתק מחרדת הדו שיח איתה. תתמקד בך ובילדך. אין לי ספק שיהיה זה פסח יותר שמח אם תצליח להתחבר לעצמך ולקרב את ילדך אליך. הבאת מספיק קבלות בחיים על כך שאתה שווה. תן לחזק שבך להיות בפרונט . הגיע הזמן להיות גלוי ולהפסיק להשקיע אנרגיות בהסתרות.
> רוצים להתייעץ עם יעל ברון בנושא זוגיות? בבקשה: Yaely_b4@walla.com