השבת השחורה הפרידה בין חברי משפחת יהלומי מניר עוז. הבן, איתן בן ה-12, והאבא אוהד נחטפו לרצועת עזה. האם, בת שבע, יחד עם שתי בנותיה, בנות עשר ושנתיים, כבר היו על גבול הרצועה, אלא שבנס הן הצליחו לברוח, להסתתר מהמחבלים ולהציל את חייהן. עכשיו הן מחכות שאיתן ואוהד יחזרו מהשבי, כדי שיוכלו להתאחד.
"לא אכפת לי באמת מהבית", הודתה יעל יהלומי בת ה-10, "אכפת לי מאבא ומאיתן, אני מתגעגעת אליהם". היא שחזרה את התחושות מהשבת ב-7 באוקטובר. "חשבתי על זה שנמות", שיתפה, "הרבה אנשים אומרים לי שאני גיבורה, אבל אני לא מרגישה שום דבר. לא אני הייתי גיבורה - אבא היה גיבור".
הסיפור של משפחת יהלומי מגלם בתוכו אין-ספור סיפורי גבורה קטנים: אבא אוהד שיצא לשמור על משפחתו מחוץ לממ"ד שלא ננעל, בת שבע שהצילה את בנותיה מספר פעמים לאורך השבת הנוראית, איתן בן ה-12 ששורד עכשיו לבדו בעזה, והתינוקת הקטנה, עוד לא בת שנתיים, שלאורך כל השבת בכתה בדיוק ברגע הנכון.
"ביקשתי מהילדים לצעוק, חשבתי שהצבא בקיבוץ"
ביום שבת, בשעה 06:30 בבוקר, התעוררו בניר עוז גם אוהד, בת שבע ושלושת ילדיהם לקולות האזעקות. הם נכנסו לממ"ד, אך לא הצליחו לנעול את הדלת. "הבנו מהר מאוד שמשהו אחר מתרחש פה", שיתפה בת שבע, "הילדים שמעו את הקולות - הם היו מבועתים, הם ממש היו בלחץ".
"לאיתן יש חרדות - הוא היה משותק", המשיכה בת שבע, "הוא אפילו נרדם באיזשהו שלב, מרוב שהגוף שלו לא יכול היה לשאת את המתח. הוא גם אמר לי: 'אמא, כשהאירוע יסתיים - אני רוצה לעבור לגור בשוויץ'".
אוהד, האב, החליט לצאת מהממ"ד ולשמור על הדלת מבחוץ עם נשק אישי שהיה לו. בשלב מסוים הצליחו המחבלים להיכנס לבית, לפצוע את אוהד ולפתוח את דלת הממ"ד.
"הם התחילו לדבר איתנו בערבית ומדי פעם אמרו את המילה 'בואו'", סיפרה בת שבע. "הילדים שאלו אותי מה הם רוצים ואמרתי להם שהם רוצים לחטוף אותנו. ביקשתי מהילדים לצעוק, כדי שנתעכב כמה שיותר - חשבתי שהצבא בקיבוץ ואולי מישהו ישמע אותנו".
"בסופו של דבר, אחרי שמשכתי כמה שיותר, אחד המחבלים כיוון עלינו את הרובה ואמר 'אני יורה', לא הייתה לנו ברירה".
באותו רגע החליטה בת שבע להשאיר את התינוקת הקטנה על אוהד, שישב פצוע בכניסה לבית, כדי שכך היא תינצל. "חשבתי שעליה יוותרו, וחשבתי שגם את אוהד ישאירו שם וזהו", שיתפה. "אבל אחד המחבלים הרים אותה והחזיר לי אותה. דחפו אותנו החוצה והשיבו אותנו על שני אופנועים".
הבריחה מהגבול
"התחלנו בנסיעה דרך הקיבוץ לכיוון עזה והמראות היו מאוד קשים", תיארה בת שבע. "הם בזזו כל מה שהם יכלו - הטרקטורים של הקיבוץ נוסעים ועליהם המוני מחבלים, גם בקלנועיות של הזקנים הם נסעו". היא הסבירה: "הבנתי שאסור לנו להגיע לשם, שאנחנו חייבות לצאת".
כמה מטרים לפני הגדר הגיעו פתאום שני טנקים צה"ליים שדהרו במהירות בשטח. האופנוע שעליו ישבו בת שבע והבנות החליק ונפל ובת שבע ניצלה את ההמולה ורצה עם שתי הבנות, מנסה לנופף בחוזקה לטנקים שלא הבחינו בה.
"אנחנו יחפות ועם פיג'מות", היא נזכרה, "והקטנות על הידיים כל הזמן. באיזשהו שלב התעייפנו אז אמרתי ליעל שאנחנו נשכב על האדמה ונעשה את עצמנו מתות. גם התינוקת שכבה איתנו שם - היא הבינה שקורה משהו מאוד מאוד שונה".
"אני מקווה שהם ביחד, אני מנסה לחשוב מה עובר על איתן"
כשהן בשטח הן נתקלו פעם נוספת במחבלים. "למרות שהיינו מרוחקות מהכביש הגיעו אלינו שניים", סיפרה בת שבע. "הם התחילו להגיד לנו 'בואו איתנו לעזה, אין מה ללכת לניר עוז, הכול שם שרוף ויורים שם'. ראיתי שהם לא חמושים אז אמרתי 'לא' ופשוט לקחתי את הבנות והתרחקתי מהם".
בסופו של דבר בת שבע החליטה לקחת את הבנות לחלקו הצפוני של הקיבוץ, שם נתקלו באוטובוס שהוריד חיילים להילחם, איתו הן ברחו צפונה.
אוהד נעלם מהבית. את איתן הן ראו בפעם האחרונה שם, על הגדר. המשפחה קיבלה הודעה רשמית כי השניים חטופים. "כמה שזה הזוי - אני תולה בזה תקוות", אמרה בת שבע. "אני מקווה מאוד שהם ביחד, אני חולמת שהם ביחד. איתן הוא לא ילד שאוהב לישון מחוץ לבית - אני מנסה לחשוב מה עובר עליו".
"מקווה שיעשו הכל כדי לשחרר את כולם"
יחד עם הדאגות מתערבבות גם מחשבות בלתי אפשריות. "היום אני אומרת לעצמי שאולי לא עשיתי נכון שברחתי", שיתפה בת שבע, "אולי היית צריכה להיכנס איתו, שהוא ידע שאני שם איתו, לא משנה מה הסוף. מצד שני - אני אומרת מזל שהבנות לא שם, לפחות שתיים ניצלו".
"הייתי רוצה להשאיר את הבנות כאן בידיים בטוחות ולחזור לשם", היא הוסיפה, " לבקש שיחליפו אותי באיתן או להצטרף אליו. קשה לי מאוד עם המחשבה שהוא שם בלעדיי".
לפני כמה ימים הבנות עברו לקיבוץ העוגן. "הפקירו אותנו מספיק", סיפרה בת שבע, "אנחנו מבקשים מהממשלה לתקן את העוול שנעשה לנו ולהחזיר לנו את האהובים שלנו. אני יודעת שזה לא יגיע אליהם, אבל אני רוצה להגיד לאוהד ואיתן שלא יפסיקו לקוות, שאנחנו מחכים שהם יחזרו אלינו".
בת שבע חתמה: "אנחנו לא מצליחים לדמיין חיים בלעדיהם. אני מקווה שיעשו הכל כדי לשחרר את כולם. הסיוט שלנו בלתי נגמר. תחזירו את כולם".