שמי חני גרוס, בת 37 מהיישוב ניצן שבדרום הארץ, אמא לארבעה ילדים ונשואה לאריאל. הייתי מורה מחנכת במשך 12 שנים, וזה משהו שמאד אהבתי לעשות ואף ראיתי את עצמי ממשיכה בו לאורך שנים. לפני כשלוש שנים התחיל לי התקף של כאבים באחת העיניים. לשנייה לא חשבתי לבדוק כי לא חשבתי שיש בעיה. אני מרכיבה משקפיים הרבה שנים, הייתי בטוחה שזה כאב רגיל, זה גם מה שאמר האופטומטריסט שבדק אותי.
לאחר כמה חודשים התחילו לי נימול ובעיות הליכה קשות, קושי בשיווי משקל וחולשה ברגליים. כדי לא להיות חלשה מצאתי עצמי אוכלת הרבה כדי לקבל אנרגיה. עייפות קיצונית ותופעות נוספות גרמו לי להבין שמשהו לא בסדר ושאני צריכה להיבדק.
עשיתי הליכות ובדיקות דם והנימול לא פסק והתפשט. עשיתי CT והייתי בטוחה שיש לי פריצת דיסק אבל זה לא היה המצב. נשלחתי לנוירולוגית שבדקה אותי גם כן, והבינה לאחר בדיקת MRI שיש לי טרשת נפוצה פרוגרסיבית. זה לקח בערך כשנה עד שאובחנתי. מאז החיים שלי השתנו והשמיים נפלו עליי. לא הצלחתי לעמוד בכיתה וללמד כי שיווי המשקל שלי פשוט נפגע, הייתי רועדת ועוד רגע נופלת. אפילו לא הצלחתי לראות כמו שצריך.
הבנתי שאין לי ברירה אלא לעזוב את העבודה שאני כה אוהבת, כי דברים טריוויאליים שהצלחתי לעשות עד כה, אני כבר לא מסוגלת. התחלתי טיפולי פיזיותרפיה והידרותרפיה שבמסגרתם הכרתי את מרכז השיקום של אגודת עזרה למרפא של הרב פירר בשדרות. מצאתי את עצמי יומיים בשבוע במערכת טיפולים אינטנסיבית של עו"ס, הידרותרפיה, קרמיקה, פיזיותרפיה ועוד. יומיים מאוד אינטנסיביים של פעילות שהבנתי שפשוט מחייה ומצילה אותי.
יש לי במקרה חברה שגם מתמודדת עם טרשת והיא התחילה לרוץ. זה גרם לי מחד לקנא קנאה טובה, ומאידך כמובן שגם לפרגן. כאישה שמעולם לא עסקה בספורט וכעת אף הגוף שלה כאוב מאוד, ובזמן שהייתי בטוחה שאין סיכוי בעולם שזה יקרה, הכרתי את ענבל הפיזיותרפיסטית במרכז השיקום של עזרה למרפא שאמרה לי "בואי נתכונן, את תרוצי". מאז התחלתי להתאמן ועשיתי את הבלתי אפשרי. כנגד הגוף המתנגד התאמנתי בהליכות, בריצות, במכשור מיוחד, בהליכת חלל. אפילו הוצאתי את בן זוגי לרוץ איתי ובמשך שנה התמכרתי לאימונים - ליד הבית ובשדרות. בסוף השנה ניצחתי את הגוף והשתתפתי, רגע לפני המלחמה, במרוץ נתיבות ורצתי 2 ק"מ, כשכל הילדים, בן זוגי והפיזיותרפיסטית והמשפחה שלי מעודדים אותי ברקע, זה היה אחד מהרגעים המרגשים בחיי.
המלחמה תפסה את כולנו לא מוכנים. מהעיסוק בריצה התעסקנו כולנו בהישרדות. ומרכז השיקום של עזרה למרפא בשדרות נסגר יחד עם תושבי העיר שדרות שפונו. המרכז נפגע מאוד גם פיזית וגם ברמת המטפלים והמטופלים. בנוסף, בן זוגי נקרא למילואים ונותרתי עם ארבעת ילדיי, המשכתי ככל האפשר להתאמן ולעשות מה שאפשרי בבית, כי זה עוזר לי מאוד. במקביל, אני עוסקת בקליגרפיה, מה החל כתחביב, ומצאתי את עצמי מתעסקת בזה יותר, זה גם מסייע לי פיזית ונפשית, בטח בתקופה הנוכחית.
אתמול (ד') מרכז השיקום של עזרה למרפא בשדרות נפתח מחדש לאחר כחצי שנה שהיה סגור בעקבות המצב, והוא עתיד לסייע לאנשים כמוני וגם לאנשים שחולים במחלות גוף ונפש שונות, לחיילים פצועים ולכל הדורש מאזור שדרות, עוטף עזה ודרום הארץ. דווקא כעת תחום השיקום נדרש מאוד גם כי יש הרבה נפגעים והדבר משמעותי עבורי ועבור הרבה אחרים - שאולי גם יום אחד יחלמו להגשים חלום, ולרוץ.