שלמה שרף, מאמן נבחרת ישראל לשעבר ופרשן ערוץ הספורט, איבד את נכדתו מאי נעים זכרונה לברכה, אשר נרצחה במסיבה ברעים. ימים קשים מאוד עוברים עליו, כשאלפים פוקדים אותו בביתו ומנחמים אותו.
בשיחה עם חברו הקרוב, ניב רסקין, תיאר שרף: "עוברת עלינו תקופה קשה מאוד. זה לא דבר קל. לא תיארתי מעולם שבגילי המופלג אצטרך לעבור את הדבר הזה. הבית בדרך כלל שוקק חיים, אהבה ושמחה, ופתאום נופל עליך אסון כזה שאתה לא מצפה לו בכלל. זה לא קל. מצד שני, אני לא יכול להתעלם מהחיבוק הענק שקיבלנו פה במשך כל התקופה, עד היום הזה. אנחנו רואים את עם ישראל בגדולתו וזה מרומם את רוחי".
שרף מתגורר יחד עם ילדיו ונכדיו בחלקה אחת במושב גן חיים. הקשר בינו לנכדתו קרוב מאוד. "המטרה שלי והחלום שלי בחיים היו שאוכל לגור ולראות את נכדיי וילדיי כל יום. אני לרגע לא מצטער על סוג החיים הזה, כי אם חס וחלילה הייתי צריך לעבור את זה לבד, אם הילדים והנכדים שלי לא היו מקיפים אותי, לא יודע איך יכולתי לחיות. אני אוהב לראות את הילדים והנכדים שלי צוחקים, אני עוזר להם והם עוזרים לי. אנחנו חיים בשיתוף פעולה מלא ונהנים אחד מהשני. זה סוג חיים אחר אולי - אבל אני אוהב את זה. שמח בדרך שהלכתי בה".
"מאי הייתה ילדה שמחה שהפיצה אור גדול מסביבה. היא אהבה מאוד לטייל. מתקשרים אלינו ובאים לשבעה אנשים שאנחנו לא מכירים ולא הכרנו אותם, שהיו איתה בטיולים בארצות הברית ובדרום אמריקה. הם מספרים עד כמה מיוחדת הייתה הילדה הזאת. היא הייתה ילדה מלאה באהבה ובנתינה. איפה שלא הייתה, היא הייתה מסמר המסיבה. תמיד הייתה שמחה ועליזה, עם רצון לחיות ורצון לרקוד. תמיד בימי שישי היא הייתה נכנסת אליי למטבח ועוזרת לי בבישולים. היא הייתה מאוד קרובה אליי. קשה לי לדמיין שלא אראה אותה בכלל".
היא לא סיפרה לך על המסיבה, לא רצתה שתדאג.
"ישבנו ביום שישי, כמו בכל יום שישי, בארוחת שבת אצלי בבית. ב-22:45 הייתי עייף ואמרתי לה שאני הולך לישון. היא ישבה לי על הברך, שאלתי אותה: מה התוכניות שלך להיום? היא אמרה: 'סבא, אני עייפה והולכת לישון'. לא ידעתי בכלל שהלכה. כששמעתי בשש וחצי את האזעקות, לא האמנתי שהיא שמה. לא סיפרו לי. רק ב-17:30 אחר הצהריים הבן שלי נכנס ואמר לי: 'אבא, אני רוצה לספר לך משהו. היא גם במסיבה. היא נמצאת שם בדרום'. ככה קיבלתי את הבשורה שהיא לא בבית ושהיא כן נסעה למסיבה".
היו ימים של אי ודאות, הייתה לך תחושה רעה.
"אני מכיר את הילדה הזאת. אם היא הייתה בחיים, היא הייתה מתקשרת. היא לא התקשרה במוצאי שבת ואמרתי: זה סימן לא טוב, כנראה שהיא הלכה. בסתר ליבי רציתי להאמין שאולי היא בין החטופים, שבכל זאת היא נשארה בחיים. אחרי שלושה ימים וחצי שאף אחד לא הודיע לנו ולא התקשר אלינו, אפילו עד היום הזה, הבנתי שהמצב לא טוב. לא האמנתי שהיא בחיים, אפילו שענת והילדים חשבו שאולי כן, שהיא איבדה את הטלפון. אמרתי: אם היא הייתה בחיים, היא הייתה מוצאת כבר טלפון להתקשר ממנו. אחרי שלא התקשרה ביום הראשון, לא האמנתי יותר".
מי שפגש אותך בשבעה, שמע את הכעס שלך על המצב שבו אנחנו נמצאים.
"ברור שאני כועס. איך אני יכול לא לכעוס כשאני רואה את התנהלות הממשלה הזו, כשאני רואה את ראש הממשלה, ברוב חוצפתו, לא לוקח טיפה אחריות, לא מגלה שום מנהיגות. הוא אף פעם לא היה מנהיג. הוא שקרן. מנהיג צריך להיות אחד שנותן דוגמה אישית. איזו דוגמה אישית הוא יכול לתת היום לעם ישראל? אתמול הוא אמר, 'למה לא שאלתם את רוזוולט אחרי פרל הארבור אם הוא מתפטר? למה לא שאלתם את בוש אחרי ה-11 בספטמבר אם הוא לוקח אחריות?'. אצלו הש"ג אשם, המודיעין אשם, הצבא אשם. יש לו אנשים שאוספים חומרים, כי הוא חושב על היום שאחרי. הוא הביא אסון על המדינה וצריך ללכת הביתה. לא היום, אתמול. בושה וחרפה שאחד כזה מנהיג את המדינה. אני לא מאמין לו למילה אחת. אסור להאמין לו, כי הבן אדם הזה שקרן. כל השנה התעסק במהפכה משפטית ונתן 360 מיליון דולר לחמאס. הוא בנה להם את הטילים, את המנהרות. רק הוא עשה את זה. האשם מספר אחת במדינה. בושה למדינת ישראל שהוא ראש הממשלה שלה".