בבוקר ה-7 באוקטובר הסתתרו בממ"ד ביתם שבקיבוץ נחל עוז בני משפחת עידן: אמא גלי, אבא צחי ושלושת ילדיהם: מעיין בת ה-18, יעל בת ה-11 ושחר בן ה-9. חוליית מחבלים גדולה פרצה אל ביתם, החזיקה אותם כבני ערובה, רצחה את מעיין וחטפה את צחי. מעשי הזוועה הללו תועדו על ידי המחבלים ושודרו בלייב.
"אם היו שואלים אותי שבוע לפני על סיטואציה כזאת, הייתי אומרת שגם בחלומות הכי רעים שלנו לא חשבנו שזה יכול לקרות", סיפרה גלי הבוקר, "אם היו שואלים אותי איך אתפקד בסיטואציה כזאת, הייתי אומרת שככל הנראה הייתי משתופפת ונאלמת. צחי הוא בדרך כלל זה שממרכז אותי ומתפעל אירועים, אבל הוא היה הלום לגמרי, לא תפקד. הייתי חייבת לקחת את העניינים לידיים, כי יש לי עוד ילדים בבית שצריך לשמור עליהם".
"זה היה אוטומטי. עשיתי הכל כדי להגן על הילדים שלי באותו הרגע", תיארה גלי, "אין אמא שהייתה עושה משהו אחר. הם הפכו את הבית שלנו למוקד שלהם. מחבלים נכנסו ויצאו מהבית, הסתובבו, הכניסו RPG בעגלת קניות, ירו RPG מהמרפסת. טירוף. אחד המפקדים ישב ודיבר איתנו. הוא אמר שאנחנו הורגים את הילדים שלהם, אבל הוא לא יהרוג את הילדים שלי. אמרתי לו: אבל רצחת את מעיין. יריתם בה. הוא אמר: 'כן, בטעות'. אין טעות. כשאתה יורה על דלת שמישהי מחזיקה אותה, זה רצח בכוונה תחילה".
הספקת להגיד לצחי משהו לפני שנחטף?
"הסתכלנו אחד על השנייה. אמרתי לו: מתיקות, אני אוהבת אותך. אל תעשה שטויות בבקשה. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ואותנו. הילדים צרחו: 'אל תיקחו אותו'. המחבלים אמרו להם: 'תירגעו, הוא יחזור'. אני תופסת אותם במילה הזאת ואומרת: תחזירו אותו. זה הזמן".
מה שלום הילדים מאז?
"הילדים נכנסו לאיזושהי שגרה, מטופלים כמובן. דברים עולים בשיחות, כמו מה ראו, מה שמעו. הם מציפים את זה כל הזמן. כשמדברים על מישהו, שחר שואל אם זה בן אדם חי, מת או חטוף. זו מין נורמה פסיכית, אבל אני מטפלת בהם והם מטופלים על ידי המערכת. אני מאוד מקווה שהם לא פצועים קשות בנפשם".
בתקופה שחלפה, יכולתם בכלל להתאבל?
"אין זמן להתאבל. הייתה לוויה, הרשיתי לעצמי להתפרק, אבל אנחנו לא באבל. אנחנו לא יכולים להיות באבל. אנחנו עדיין באירוע. האירוע נמשך. צחי שם, וכל עוד צחי שם המשפחה שלי לא שלמה כרגע. אני עדיין נלחמת על חיי, על חיי הילדים. מבחינתי זו אותה מלחמה. אנחנו עדיין ממשיכים את האירוע הטראומטי הזה".
איך היה עבורך לצפות בחטופים חוזרים, כשצחי לא נכלל בפעימות?
"אני מחלקת את זה לשניים. אני הכי שמחה בעולם מכל אחד ואחת שחזרו. אלה ניצוצות של אור, אין אושר כזה. גם הילדים מתרגשים ומתעקשים לראות כל אירוע כזה. זה נותן תקווה. מצד שני, אני דואגת לצחי. ככל שהזמן עובר, יש דאגה לחייו. הוא מוחזק על ידי חוליית טרור, חמאס כנראה, לך תדע באיזה תנאים, באיזה בית והאם עכשיו בתקיפות לא יקרה לו שום דבר. המחשבות מתרוצצות בראש בלי סוף".
קיבלת מידע לגביו מהחטופים ששוחררו?
"גם אם אשמע מסירת ד"ש ממנו, זה רק יהפוך את זה לקשה יותר. כרגע אני יודעת שהוא חי. גם אם ראו אותו, יכולים להעביר אותו למקום אחר. לך תדע איפה הוא נמצא. חייבים לשחרר את כולם, עכשיו. אין אופציה אחרת. כל מי שנמצא שם, גם הגברים, צריכים לחזור. הם נמצאים תחת מתקפות ואין לדעת אם לא ישימו אותם בתור מגן אנושי. היו דברים מעולם".
את מכירה אותו הכי טוב. כמה הוא חזק באופי?
"צחי הוא אחד האנשים הכי חזקים שאני מכירה. הוא תוך שניות מתאפס על עצמו ומחזיק גם את מי שלידו. אבל, לא חושבת שאפשר להגיד על בן אדם שהוא חזק או חלש כשבתו הבכורה גוססת לו בידיים ומתה. לא יודעת אם יש לו את הזמן להתאבל שם, לא יודעת מה עובר עליו, האם הוא אוכל, האם הוא לבד, איך מתייחסים אליו, האם הוא מוכה או לא מוכה, האם הוא מושפל. צחי כצחי הוא בטון, אחד האנשים הכי חכמים ואינטליגנטיים שאני מכירה, בן אדם מלא חמלה ובאותה מידה מאוד ריאליסט. אבל, הוא יצא מהבית שבור. נקודת ההתחלה שלו אחרת. האירוע הטראומטי ממשיך. זה לא נגמר. מבחינתנו, אנחנו עדיין תחת מתקפת טרור".
את חושבת גם על היום שאחרי, לאן תחזרו?
"אני לא חושבת על לחזור או לא לחזור. כרגע זה לא אישיו בכלל. קודם שהמשפחה תחבק אותו ושהוא יחבק את כולם, שנשתבלל בבית. זה כרגע מבחינתי היום שאחרי".