81 ימים חלפו מאז שאלכס לובנוב, שעבד בשבת השחורה במסיבת נובה כמנהל הבר, נחטף לרצועת עזה. אשתו מיכל שנמצאת בהיריון מתקדם, משלבת בין הבדיקות הרפואיות לבין המאבק למען החזרת אלכס, בין פגישות חשובות לעצרות בכיכר החטופים. לשניים ילד בן שנתיים, טום, אשר מרגיש בחסרון האב.

"אני מרוסקת, קשה לי מאוד. אני חיה את ה-7 באוקטובר כל יום מחדש, מתעוררת לאותו בוקר - ושום דבר לא קורה", תיארה לובנוב, "אני נלחמת, הולכת לישון באותן התחושות וקמה באותן התחושות. כל עוד אלכס לא פה, אני קמה לאותו בוקר כל יום".

"הרופאים שאיתי במעקב צמוד אומרים לי: 'רק שאלכס יחזור ונספר לו הכל'. אני שומרת הכל ומצלמת הכל בשבילו. היריון אמור להיות הדבר הכי טהור ושמח בעולם. כמובן שאני שמחה, זו המתנה הכי גדולה שאני יכולה לקבל, אבל אני לא מאחלת לאף אחת בחיים לחוות היריון בזמן אסון כזה גדול. אני לא אותה מיכל, לא מרגישה כמו שתמיד הרגשתי. אני נורא עצובה, אני מרוסקת מאוד. זה אסון גדול. אני מאוד משתדלת להישאר חזקה, בשביל הילד שלי, בשביל התינוק שאמור להגיע, אבל זאת מציאות לא אנושית".

עד כמה טום מבין שהסיטואציה השתנתה?
"הוא מרגיש שאבא חסר, שאבא לא כאן. הוא רגיל שאבא מוציא אותו מהגן ולוקח אותו לטיולים. יש להם תחביב בימי שבת, לצאת ביחד לטייל. אלה דברים שאפילו בגיל שנתיים הוא זוכר. הוא יוצא החוצה וצועק: 'אבא, אבא, אבא', מצביע על הרכב שלו. בפועל, אבא לא כאן. אתה יכול לתאר לעצמך מה זה ילד שמחפש את אבא שלו ולא מוצא אותו. זה נורא לראות סיטואציה כזאת, סיטואציה שאף אחד לא אמור לחוות אותה בחיים".

מה ידוע לך על מה שקרה לאלכס ב-7 באוקטובר?
"ב-7 באוקטובר התעוררנו, כמו כל מדינת ישראל, לירי מטחים מאוד כבד. אנחנו גרים באשקלון ומרגישים את הכל הרבה יותר חזק. מ-06:30 בבוקר הייתי עם אלכס בקשר טלפוני. בהתחלה הוא אמר שזה רק ירי רקטי, אחרי זה אמר שהוא מתחיל לשמוע יריות. הוא ברח, אבל לא בדיוק סיפר לי שהוא בורח, עד שהגיעה השיחה האחרונה שלנו בשעה 09:00 בבוקר. הוא אמר לי: 'אני בורח מירי, אני מתחבא. הכל טוב, אל תדאגי לי. אני אדבר איתך'. זו הייתה השיחה הארורה האחרונה שלנו, משם נותק איתו הקשר. אלכס נחשב נעדר במשך המון זמן, עד שאחרי 18 ימים הגיעו אליי ואמרו לי שהוא חטוף בוודאות".

מישהו מהחטופים ששוחררו פגש אותו? סיפר לך משהו?
"לצערי לא. אין לי איזשהו סימן חיים ממישהו שראה אותו, שמע אותו או היה איתו. אני חרדה נורא, דווקא בגלל שאין לי שום סימן חיים. אני נורא דואגת לו, לא יודעת מה מצבו שם. זה פשוט סיוט".

איך הוא בריאותית?
"בריאותית אלכס בן אדם חזק, אני סומכת עליו, אבל יש לו חיידק ברגל שברגע שהוא מתחיל להשפיע, אלכס לא יכול ללכת אפילו. הוא זקוק בדחיפות לטיפול תרופתי מאוד חזק. אני נורא חוששת לו שם, לא יודעת איך הוא מתמודד עם זה. סיפור הצלב האדום עצוב נורא. אפילו את הדבר הבסיסי החטופים לא מקבלים, שזה טיפול תרופתי. אני והמשפחה שלי היינו בכמה משלחות ודרשנו שהצלב האדום ייכנסו לשם. הדבר היחיד שיש להם להגיד זה: 'אנחנו מבקשים'. הם לא דורשים ולא מבקשים, הם לא עושים כלום. זה בוודאות מחוסר רצון. אנחנו לא תמימים, מבינים שהם נגדנו, שהם לא באמת מעוניינים לעזור לנו. זה משהו שכל העולם צריך לדעת ולשמוע. כשתיגמר המלחמה הזאת, אולי תוך כדי המלחמה, צריך לטפל בהם בצורה הכי קשה שיש. כרגע יש לנו דברים יותר חשובים לעשות, וזה להוציא את החטופים שלנו בחיים משם".

ספרי איך נראה המאבק שלכם.
"אני נמצאת בהרבה פגישות. אנחנו מתחלקים בזה, בין אם זה אני, אח של אלכס, ההורים. אחד הולך לפה, אחד הולך לשם. אנחנו נאבקים, נלחמים. הייתי בישיבת הקבינט, אני נמצאת בעצרת בימי שבת, ככל שאני יכולה, כי כבר בריאותית קשה לי. אנחנו מדברים עם שר החוץ ועם כל המקומות שאפשר להגיע אליהם. אמשיך להילחם עד הסוף, עד שאראה אותו פה, עומד על שתי הרגליים שלו. בפועל, לא קורה כרגע שום דבר. תמיד אומרים: 'הזמן שלהם אוזל'. הזמן שלהם אזל כבר, נגמר. הם סובלים שם. חייבים להוציא אותם משם דחוף".