ב-7 באוקטובר חדרו לעיר אופקים עשרות מחבלים והחלו לטבוח בתושבים. סיפורי גבורה רבים נרשמו בבוקר הזה, כשבין הגדולים שבהם הלוחם איתמר חדד ואמו טלי חדד שחילצה פצועים תחת אש - כולל את בנה שלה שנפצע קשה בקרב עם המחבלים.
"הייתה אזעקה, נכנסנו לממ"ד ושמענו יריות", תיארה חדד הבוקר, "בני איתמר, בוגר קורס קציני חי"ר במסלול גפן בסיירת הנח"ל, הבין את משמעות היריות. הוא לקח את הנשק מהחדר ושעט החוצה, כשאני בעקבותיו עם שתי בנותיי ועם בת הזוג שלו. הבנו שאנחנו נמצאים באירוע. כשאיתמר רץ, איחלתי לו שיצליח ושלא יפחד".
"במקביל, בת הזוג בכתה, התייפחה. אמרתי לה: על מה את בוכה? איתמר הולך לעשות את התפקיד שלו. הוא סיים קורס קציני חי"ר, הוא המפקד של המחר. נעלתי נעלי ספורט וכשעודני בפיג'מה, רצתי בעקבותיו. נקלענו לכמה סיטואציות, הראשונה בגן שעשועים כשיצאו שבעה מחבלים חמושים. התחיל קרב יריות. ידענו שזה הקרב של איתמר".
מה עבר לך בראש באותם רגעים? את אמא.
"אני אמא לארבעה לוחמים שנמצאים כרגע בשטח. יש לי סרן במודיעין שנמצא בעזה, אחד מאגיסט שנמצא בסוריה ואחד בצו 8 בקריית שמונה. כשאמא שולחת ארבעה לוחמים, היא מן הסתם עם הרוח הזו. אני אמא שמחייבת לעשות שירות משמעותי, וזה להיות לוחם. אני ישנה טוב, סומכת עליהם, כמו שסמכתי על איתמר. לא סתם שלחתי את הילד ואמרתי לו: 'קח את הנשק שלך ולך להילחם'. ידעתי שיכול להיות שהוא לא יחזור גם".
מה עשית כשגילית שאיתמר נפצע?
"איתמר נפצע קשה מאוד בקרב מארבעה קליעים. שניים שהיו איתו, זכרונם לברכה, גיבורים, נהרגו. הוא שרד, רץ והציל את נפשו מפני המחבלים. ברגעים האלה שידעתי שאיתמר נמצא בתוך קרב, ידעתי את המשמעות. הייתי חדורה למצוא אותו, הייתי ערה לכל תרחיש באירוע. מתוך אינסטינקט אימהי רצתי אחריו וחילצתי אותו. כשהבנתי שלא יהיה חילוץ ושמד"א לא יגיעו, גייסתי את עצמי והפכתי להיות האמבולנס הפרטי. לקחתי אחריות ופיניתי פצועים. לא ידעתי איפה הבן שלי ומה מצבו, אבל כן ידעתי שאני כבר נמצאת במערכה ושאני חלק ממנה. הראשון שפיניתי היה איתמר, הבן שלי, כשהוא פצוע מאוד קשה".
מה שלומו היום?
"כמו שאני תמיד אומרת, לוחם נשאר לוחם. לא יעזור. הוא תפקד כלוחם, עשה הכל כמו לוחם וגם בשיקום שלו מתנהל בדיוק ככה. הרוח חזקה אצלו".
מאיפה החיבור העמוק הזה למדינה?
"אני גננת שמלמדת את הילדים מינקותה אהבת ארץ ישראל, אהבת המולדת שלהם. אנחנו מטמיעים להם את זה כבר מהגיל הרך. הילדים גדלים עם הרוח הזו. כל חג, במיוחד ימי זיכרון ויום העצמאות, אצלי זו חגיגה בגן. אני מאוד מחוברת, שירתי בצה"ל, אני אוהבת את המדינה שלי ויודעת שאין לי מדינה אחרת".
הלוחמים והאזרחים גילו תושייה, על ההנהגה את סומכת?
"אני סומכת על ההנהגה שלנו ואמשיך לסמוך על ההנהגה שלנו. כרגע זה לא הזמן לרגשות אלא לפעול, להגיב, לעשות מה שצריך, להחזיר את החטופים הביתה, לסיים את המערכה כמו שצריך ולחזור עם אות ניצחון".