כשבתיה גולדברג (23), יהודייה אמריקאית מברוקלין, הגיעה להתנדב בישראל בתחילת 2020, היא התכוונה להישאר כאן זמן קצר, אך הקורונה והסגרים גרמו לה להאריך את שהותה לשישה חודשים, שבהם התנדבה במסעדה בחיפה ובהוסטל בפלורנטין. כשחזרה לארה"ב חיכה לה מקום באוניברסיטה בניו יורק, אבל היא הבינה שהלב שלה נשאר בישראל. "לא הרגשתי יותר בבית בארה"ב, ולא ידעתי מה אני בכלל עושה שם", מספרת גולדברג, "רק אחרי שגרתי בישראל הבנתי שהמנטליות שלי ישראלית, ושכל חיי בארה"ב לא הרגשתי שאני יכולה להיות מי שאני".

"ישראל זו משפחה גרעינית אחת גדולה"

בזמן שהיא מתראיינת לכתבה, יושבת גולדברג בקפה ארומה ומספרת בזמן אמת שראתה מכונית עם ארבעה מילואימניקים פוגעת במכונית חונה. אחד המילואימניקים יצא מהמכונית והצמיד דף עם פרטים על המכונית החונה שנפגעה. "זה לא היה קורה בניו יורק, אף אחד לא יחשוב על האדם השני, אם מישהו ייפול ברחוב, אף אחד לא יעזור לו, וכאן – כל הרחוב יבוא לעזור לו. בארה"ב לכולם חשוב רק מהכסף, מעצמם ומהמשפחה הקטנה שלהם, פה בארץ כולם זו משפחה גרעינית אחת, ואני כל כך התגעגעתי לזה". 

גולדברג התחנכה בבתי ספר יהודיים, הוריה, ממוצא רוסי ואוקראיני, עזבו את בריה"מ לשעבר וקבעו את חייהם בארה"ב. המשפחה הקפידה במהלך השנים על המסורת, הכשרות ושמירת השבת. "למרות שכל החברים שלי היו יהודים, לא היה לי קשר עם העם היהודי, ורק כשהייתי בארץ הרגשתי חיבור לאנשים, חיבור שאפשר להרגיש רק כאן".

גולדברג נרשמה לתוכנית ללימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה בשפה האנגלית בתל אביב, התקבלה וחזרה לישראל. במהלך לימודי התואר התהדק החיבור לישראל, וגולדברג החליטה שהיא רוצה לעלות לארץ ולגדל פה את ילדיה, והבינה שאם היא הולכת לעשות זאת, יש דבר אחד שעליו היא לא מתכוונת לדלג – השירות הצבאי. "זה לא הוגן שכל ישראלי ישרת בצבא ואני לא, אני רוצה להרגיש ישראלית וללמוד עברית ולהיטמע בחברה, זה זמן מיוחד בהיסטוריה שלנו, וזו זכות גדולה להיות חלק מבניית הארץ ולהגן עליה".  

גולדברג ואנג'ל בסיום הלימודים (צילום: באדיבות המצולמות)
גולדברג ואנג'ל בסיום הלימודים | צילום: באדיבות המצולמות

"ידעתי שאני לא אהיה מאושרת בארה"ב כמו שאני בישראל"

ג'ורדן אנג'ל (21) גדלה בעיירה קטנה בניו ג'רזי, והחלום הכי גדול שלה היה ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטת מרילנד. "עשיתי הכול כדי להגיע לשם, אחרי שסיימתי תיכון ב-2020, הייתי אמורה להתחיל את הלימודים בספטמבר. ביולי נמסר לנו שכל הלימודים יהיו בזום, כך שאהיה מחויבת להישאר בחדר שלי במעונות ללא שותפים. הבנתי שזה פחות יתאים לי, והוריי הציעו לי לנסות בינתיים אופציה אחרת, ואמרו לי: "אם ללמוד בזום, אז עדיף בתל אביב".

אנג'ל הגיעה לסמסטר באוניברסיטת תל אביב, והחליטה להישאר לעוד סמסטר ולעוד שנה, עד שסיימה כאן את לימודי התואר. במהלך הלימודים הכירה את גולדברג והשתיים הפכו לשותפות וחברות טובות. "התאהבתי בארץ, בתרבות, באנשים, בניתי כאן חיים, ידעתי שאני לא אהיה מאושרת בארה"ב כמו שאני בישראל. הבנתי שהחלום הישן שלי היה של סטודנטית אמריקאית טיפוסית, אבל זה לא באמת מה שאני צריכה".

גולדברג ואנג'ל עברו תהליך זהה והגיעו להחלטות דומות. שתיהן עשו עלייה בתום לימודי התואר, אפילו תעודות הזהות שלהן במספרים עוקבים. שתיהן נרשמו לגרעין צבר באוגוסט, תוכנית לחיילים בודדים בקיבוץ מסריק, ומיועדות להתגייס בינואר. גולדברג אומרת שהחלום שלה הוא להיות במג"ב, ואנג'ל חולמת להיות חובשת קרבית.

אנג'ל מספרת שגדלה בבית ציוני, ולמרות שהיא רחוקה מהוריה, הם תמכו בהחלטה שלה ללמוד כאן ולעשות עלייה. "הם ציפו לזה כי ראו את התשוקה שלי לחיות כאן".

החיילים אסירי התודה - גולדברג ואנג'ל (צילום: באדיבות המצולמות)
חברים שבאו מהארץ סחבו את הציוד במטוס | צילום: באדיבות המצולמות

הם המשיכו לתמוך בהחלטה גם כשפרצה המלחמה?

"המשפחה שלי הציעה לי לבוא הביתה מתי שרק ארצה, בכל פעם שדיברנו, אבל לא רציתי, זה לא הרגיש נכון, אין לי תוכניות לעזוב, רק הרגשתי תסכול שאני עדיין לא חיילת ורציתי למצוא דרך לתרום ולעזור".

בתיה גולדברג וג'ורדן אנגל עשו עלייה רשמית במרץ 2023 בסיוע ארגון "נפש בנפש" ובשיתוף משרד העלייה והקליטה, הסוכנות היהודית, קק"ל ו-JNF ארה"ב ונמצאות בקיבוץ כפר מסריק במסגרת צופים גרעין צבר, ובקרוב הן יתגייסו לצה״ל כחיילות בודדות במסגרת התוכנית לחיילים בודדים של נפש בנפש ו-FIDF.

"קיבלנו תרומות מאנשים שאנחנו בכלל לא מכירות"

"כשקמנו בבוקר 7 באוקטובר וראינו את כל הסרטונים, מבחינתנו זו בכלל לא הייתה אופציה לעזוב", אומרת גולדברג, "הייתי מתוסכלת שיש לנו עוד חודשיים עד הגיוס. לא היינו במצב כזה מאז השואה, ולחשוב שאנחנו לא יכולות לעשות כלום ולא יכולות לעזור כי אין לנו נשק, היה מתסכל מאוד. ביום השני לא ישנו כל הלילה, כתבתי הודעה לג'ורדן שאנחנו לא יכולות להמשיך ככה וצריכות לעשות משהו".

גולדברג וג'ורדן העלו פוסט לאינסטגרם ובו כתבו: "היי לכולם, אני והחברה הכי טובה שלי עומדות להיות חיילות בודדות בצה"ל, ובזמן שאנו ממתינות ליום הגיוס שלנו בינואר, אנחנו רוצות לעשות כל מה שאפשר כדי לעזור לחיילים שנלחמים כרגע למען ארצנו". בפוסט הן השאירו פרטים בביט וב-venmo - הגרסה האמריקאית לביט, להעברת תשלום לתרומה, וציינו שהתרומה היא עבור פריטים שהחיילים זקוקים להם כמו מטען לנייד, סכיני גילוח, דאודורנטים וחטיפים.

בתוך זמן קצר הפוסט נהפך לוויראלי והתרומות החלו להיערם. "בשעה הראשונה קיבלנו 2,000 דולר מחברים שלי ושל ג'ורדן, הלכנו לחנות ליד הקיבוץ וקנינו הרבה דברים לחיילים. ביום השני קמנו וראינו שקיבלנו עוד 25 אלף דולר והיינו בשוק, התחלנו להבין שאנחנו יכולות לקנות הרבה יותר מאשר דאודורנטים לחיילים", אומרת גולדברג.

"זה היה מטורף", מוסיפה אנג'ל, "החברים שהיו לי במחנה קיץ של יהודים שהייתי בו מגיל 8 הפיצו את המסר שלנו לכל עבר, וכל תרומה של 5 או 10 דולר שימחה אותי, היו שם שמות של תורמים שלא ראיתי מעולם".

השתיים החלו להפיץ הודעות שיש להן כסף ואם יש חיילים שזקוקים לציוד שרק יעדכנו אותן והן כבר יקנו עבורם את מה שצריך. "זה התפוצץ ויראלית", מספרת גולדברג, "חיילים כתבו לנו שהם בצפון ואין מזרנים, אוהלים, בגדים תרמיים, אפודים קרמיים, משקפיים בליסטיים, מגיני ברכיים. במשך חודש בכל יום קנינו ציוד מדקטלון או מאמזון או מחנויות ציוד צבאי בארה"ב, וחברים שבאו לארץ הביאו לנו את הציוד במטוס. נהגים מתנדבים מכל הארץ כתבו לי שהם רוצים לעזור, באו לקיבוץ שלנו כדי לפזר את התרומות לכל מיני יחידות בצה"ל. התעסקנו בזה 24/7".

כמה כסף הצלחתן לגייס?

"90 אלף דולר. בהתחלה החברים והמשפחות שלנו תרמו ובגלל שהם הפיצו את זה, התרומות התקבלו מאנשים זרים מארה"ב שאנחנו בכלל לא מכירות. תרמו לנו ב-venmo יותר מאלף אנשים, והשתמשנו בכל הכסף לקניית ציוד לחיילים, עד הפרוטה האחרונה. זו הייתה אחת התקופות היותר משמעותיות בחיים שלי, ראיתי בעיניים שלי איך העם שלנו עובד, מנהג שמתנדב ועד האנשים שבאו מארה"ב עם התרומות, זה שינה הכול עבורי, אחרי שכל אחד מאיתנו רואה איך אפשר להיות ביחד, לא יתאפשר שכבר לא נהיה ביחד", אומרת גולדברג.

אנג'ל מספרת שקיבלה המון תרומות וגם תמיכה חמה מהמון אנשים, חלקם מבית ספר יסודי או תיכון שלא ראתה או דיברה איתם יותר מעשור. "הם יודעים שאני יהודייה ואני בישראל, כל אחד יכול לתרום ולעזור אם הוא רק רוצה, והבנתי שאתה לא חייב להיות יהודי כדי להיות ציוני".  

הרב יהושע פס, מייסד-שותף ומנכ״ל נפש בנפש מסר: "ההתגייסות של העולים החדשים ותחושת השייכות המיידית שלהם למדינה, היא פשוט מפעימה ומרגשת. אנו גאים ומשתאים נוכח יוזמות כאלו של עולות צעירות כמו בתיה וג'ורדן, שמעניקות מעצמן לטובת ביטחון ישראל וחייליה".