מאז 7.10.2023 כולנו המומים וכואבים, ומשפחות החטופים והנעדרים על אחת כמה וכמה. בני משפחת הנעדרים והחטופים לרוב נמצאים בתקופה זו בעשייה: הם מפגינים, מתראיינים לתקשורת, נפגשים עם נציגים פורמליים בעלי השפעה בארץ ובעולם ופועלים ללא לאות להיות בתודעה של כולם. גם בני המשפחה המורחבת בדרך כלל מסייעים בכל דרך אפשרית ומגויסים לפעילויות שונות שהמשפחה הגרעינית מתקשה להתמודד איתן – וגם הם חווים קשיים רגשיים ומתמודדים עם מצבים קשים. כדי שהם יוכלו לסייע לבני המשפחה הגרעינית, אנחנו – החברים שלהם, השכנים שלהם, המשפחה מהצד השני – צריכים להיות שם עבורם ולסייע להם, ויש כמה דרכים לעשות זאת.
התעניינו
שאלו את בני המשפחה המורחבת אם הם מעוניינים לדבר על הנושא (לא בכפייה) או לחכות שהם יפנו אליכם. כבדו את הצורך שלהם להפסיק את השיחה או לדחות את העזרה. ייתכן שבני המשפחה יגידו דברים כמו "אתם לא יכולים לעזור" או שמה שהם צריכים זה רק שיביאו את הנעדר/חטוף חזרה הביתה, את אותו אחיין שלהם או חבר שלהם, שהם רק רוצים שהמשפחה הגרעינית, ההורים של אותו ילד או אחיו, יהיו בסדר. גם אם זה גורם לכם להרגיש חסרי אונים, תהיו שם ותקשיבו להם.
האמירות של בני המשפחה ככל הנראה יחזרו על עצמן. היו סבלניים, תנו להם תקווה שהנה, העולם תומך, וגם בארץ זה על סדר היום. חשוב מאוד – אל תתחקרו אותם על הקרובים שלהם או תשאלו אם יש חדש. כשירצו לשתף הם ישתפו.
עזרו להם לשמור על החוסן כשהם חוזרים הביתה
ברגע שהם נכנסים הביתה לאחר יום ארוך אצל המשפחה הגרעינית הם עלולים לחוש ריקנות, עצבנות, חרדה, בכי, עצב, בלבול וקושי להתרכז. נוסף לכך עלולים להופיע סימפטומים גופניים כמו חולשה, סחרחורת ובחילות. הם נחשפים לסיפורים ומראות קשים וחווים עומס רגשי רב, בייחוד כשאינם בעשייה. החזרה הביתה היא כמו חזרה לשגרה, ונראה שקיימת נפילת מתח לאחר ההתמודדות שעברו במהלך היום. לצד זה, לעיתים הם ירגישו שבכך שחזרו לביתם, גם אם לזמן קצר, הם נטשו את קרוביהם ויתמלאו ברגשות אשם. כשהם נמצאים עם המשפחה הגרעינית הם חווים עוצמות רגשיות ותחושות של קרבה מיוחדת, אינטימיות ולעיתים הזדהות. לכן, לכם, החברים שלהם, המשפחה שלהם, השכנים, יש תפקיד חשוב לשמור על החוסן שלהם – עזרו להם להתמקם במקום הפיזי שבו הם נמצאים, הוציאו אותם לבית קפה.
עזרו להם לתפקד בבית
חשוב לעודד את בני המשפחה הללו לתפקד גם בביתם. כשהם חוזרים לביתם ולמשפחה שלהם נסו להציע להם עיסוקים מרגיעים כמו בישול, אפייה, מקלחת מרגיעה ואפילו שבו לידם בשקט, העיקר לא להשאיר אותם לבד. חשוב להביע מילות חיבה ולשאול אם הם רוצים לעשות משהו. זכרו כי הם זקוקים להקשבה פעילה לתכנים שהם יביעו באוזניכם וכי מנעד הרגשות עצום. כשהם בבית, הם מעכלים את מה שחוו במהלך היום ובו זמנית ממשיכים בחיים, ואתם יכולים להיות המגשרים של הפערים הרגשיים האלה - פערים בין כמות הנתינה וביטויי הטוב שהם רואים מסביב במהלך היום לעומת המציאות הקודרת שבה מוצאים אנשים חסרי סבלנות וכעוסים. לכן, המסר החשוב: אנחנו כאן, אנחנו איתכם, ולאט לאט הפערים בין הטוב לרוע יצטמצמו ויתמלאו במשמעויות חדשות.
גלו ערנות
שימו לב לסימני המצוקה שמביעים חברי המשפחה. תנו תוקף לרגשות ונרמלו אותם: זה בסדר לפחד, לכעוס, להיות עצובים, להרגיש בלבול או לבכות. אם אתם יכולים (מההיבט התרבותי) לחבק, רק חיבוק קטן, זה יעזור להם מאוד להירגע. זכרו שהם כל הזמן סביב המשפחה הגרעינית של החטוף/נעדר, הם כל הזמן שם לסייע, וזה הרגע שלכם לעזור להם. אמרו משפטים כמו "אנחנו איתכם לאורך כל הדרך" ו"אנחנו פה".
תנו חיזוק חיובי
פרגנו להם על התמיכה במשפחה הגרעינית כדי שיהיו גאים בעצמם. אמרו להם עד כמה חשובה התמיכה שלהם במי שנמצאים כרגע במלחמה של ממש להחזיר את החטוף הביתה ולקבל תשובות ובו בזמן הזכירו להם שזה בסדר לאט לאט להרפות כי ישנם עוד אנשים שהם חלק מגופים פורמליים שנכנסים לתמונה כדי לסייע. אם הם מרגישים שלא עושים מספיק, הסבירו להם שכבני אדם כולנו מוגבלים, ולמרות זאת אנחנו מצליחים מדי פעם לעזור.
הפנו אותם לקבל תמיכה מקצועי
בני המשפחה המורחבת כאמור נמצאים לעיתים בהזדהות יתר עם המשפחה הגרעינית וחווים כאב רב שיכול לפגוע בתפקוד (שינה, תיאבון, חוסר ריכוז וכו'). לכן חשוב במידת הצורך להציע להם לפנות לקבלת תמיכה על ידי אנשי מקצוע.
עזרו לטפל בילדי המשפחה המורחבת
הילדים של בני המשפחה המורחבת נותרים מעט מאחור. דאגו לעזרה מהצד שלכם, כמובן בהתאם לגיל הילדים – כך תפיגו אצל בני המשפחה את תחושת חוסר האונים. הציעו לחבריכם להביא את הילדים אליכם, עזרו באיסופים מבתי הספר ומהחוגים ונסו לייצר להם סביבה יציבה ותומכת. אם אתם כמה חברים אפשר לערוך מערכת שעות ולחלק משימות. הכי חשוב לעזור להם לשמור על שגרה קבועה, זמני שינה, ארוחות ופעילויות עם חברים מדי יום.
ילדים בוגרים בדרך כלל חשופים למידע ממקורות שונים. הם יודעים שההורים שלהם תומכים כרגע בדודים שלהם וגם הם מחכים לבן או בת הדודה שלהם שיחזרו מהשבי. לכן חשוב להעביר להם מסר ברור שמבוסס על מידע אמין ולתת תקווה ותחושת מוגנות. ניתן להגביר אצלם את תחושת המסוגלות על ידי עידוד פעילות אקטיבית. הסבירו להם שכל אחד יכול לעשות משהו חשוב שיכול לעזור להורים, לסבא וסבתא ולבני דודים האחרים. חשוב לשמור על ערוץ תקשורת פתוח. תנו להם את המקום לדבר ולשאול שאלות שאולי לא ירצו לשאול את הוריהם ובמקביל הסבירו להם להימנע מצפייה בסרטונים שונים. אם אתם מזהים תגובות קשות וממושכות, הציעו להוריהם לערב אנשי מקצוע. לצד כל זה, עודדו אותם להיפגש ולהיות בקשר עם חברים. אם הילדים מסתגרים, נסו לבקש רשות להיכנס לחדרם כי ההורים שלהם לא שם עבורם כרגע, או לבקשם לצאת כדי לשבת איתם, להתעניין בהם ולשאול מה הם צריכים. התייחסו לתגובות שלהם בהבנה ובסלחנות.
תמי עישר היא עובדת סוציאלית, פסיכותרפיסטית ומתמחה בטיפול בפוסט טראומה, חרדה ודיכאון. היא הקימה ומנהלת את מכון פסגות – מערך חירום נפשי ביוזמת משפחת גולדין למשפחות החטופים והנעדרים ולמשפחה המורחבת שלהם.