אם לפני חמש שנים הייתם מציעים לי לנסוע לטיול באוהלים עם ילדים קטנים בדיוק בעונת היתושים, החרקים ו-40 מעלות בצל – הייתי עונה במילה: "לא!", בשתיים: "חיים בסרט" או בקצת יותר: "באיזו פלנטה אתם חיים שנראה לכם שאני אישן באוהל, בטבע, אביא איתי את כל הבית רק כדי להקים לי עוד בית ללילה מחורבן אחד ואחזור לספר על זה. מה, אני ילדה?".
אז במשך חמש שנים הצלחתי באמת להתחמק מהחוויה הזו: עשינו טיולים "בקטנה", ליום אחד - יוצאים חוזרים. קצת נוף, קצת חול, קצת נחל – וחזרה לשגרה. ישנו באירוח קיבוצי, ולפעמים קצת בבתי מלון, אבל אוהל? עד כאן.
אז מה קרה אחרי חמש שנים? יש שיאמרו שהחכמתי, ויש שיאמרו גם שהתקמצנתי. התשובה היא שפשוט הבאתי לעולם שלושה ילדים קטנים, ושממש בא לי למלא להם את מיכל החוויות בסיפורים על האוהל ההוא שישנו בו ואז נכנס עקרב ואימא צרחה ואבא הרגיע ואימא הרגה ואבא קבר. נו, חוויות. אתם יודעים.
"את מאמינה, אימא? אוהל עם שירותים!"
אקדים ואומר: לא מדובר באוהל בהקמה עצמית או אוהל מטיילים רגיל. זה היה אוהל לעשירים מפונקים, כאלה שרוצים לחוות טבע עם התענוגות של הקידמה: מאוורר, מיקרו, מיני מקרר, ראי קטן וערסל. מה עוד אימא ואישה צריכה? לנוחות, אגב, יש מחיר: הקמפינג ברמת הגולן עלה לנו כמה מאות שקלים ללילה – פי כמה מאוהל שקונים ב"ריקושט", אבל לא הרבה יותר מלילה משפחתי בבית ממוזג באוגוסט.
נסענו עם זוג חברים ולהם גם שלושה ילדים. לכל אחד מאיתנו היה מתחם גדול דיו ובו אוהל אינדיאני ללינה משותפת. צמוד לאוהל הלינה גילינו אוהל עם שירותים ומקלחת. "את מאמינה אימא? אוהל עם שירותים!" צהלה אלה בת השש - אפילו היא, שמעולם לא התקרבה לאוהל שאינו מאולתר מסדינים, יודעת כמה הפאר הזה אינו מובן מאליו.
ואם כבר פרטיות, שמחנו לגלות את אוהל הציוד שהמתין לנו במחנה ובו יכולנו לאפסן את כל השלל שהבאנו מהבית - ממצעים ושמיכות, דרך כלי מטבח ועד לשלושת הילדים. שלנו קצת פחות זרמו עם רעיון השינה באוהל הציוד והעדיפו כמה שיותר קרוב לאימא ואבא - או אם תרצו: על אימא ואבא, מתחת לאימא ואבא ובין אימא לאבא. ילדי החברים דווקא העדיפו את האוהל הנוסף וההורים בני המזל זכו ללילה כמעט אינטימי, פלוס מינוס הפעוטה בת השנה וחצי.
כשהם לא טיפסו עלינו בלילה, הילדים בעיקר עפו על המקום: רצו, נכנסו לאוהל, שיחקו כדורגל, נאבקו, צלו מרשמלו, חיפשו עכבישים, מצאו עקרב, ראו חתול, צעקו לו "מיייאוווו", התנדנדו על ערסל, נרדמו באלכסון וישנו כל הלילה. עד הבוקר. טוב, נו, עד שש וחצי בבוקר.
קמפינג באמצע אוגוסט אולי נשמע כמו גיהינום למתקדמים, אבל מזג האוויר הפתיע גם אותי: בערב כיביתי את המאוורר, רגע לפני שלבשתי חולצה ארוכה וגיליתי שהשמיכות שהבאנו מהבית דקות מדי. פשוט שכחתי שבניגוד לנס ציונה הרחוקה, שם אני משוועת לבריזה שמונה חודשים בשנה, רמת הגולן היא די קרירה. נחמד, לא?
רוצים ילדים עצמאיים עם ביטחון? תזרקו אותם לטבע
עם כל הכבוד לסידורי הלינה ואוהל השירותים – המבחן האמיתי היה בחיק הטבע. הרי בלי בוץ בנעליים, שיזוף שורף בעורף ועיניים אדומות – כאילו לא נסענו לשום מקום. גם כאן הפתעתי את עצמי: מי חשב שאשרוד בלי קפה על הבוקר, אכתת רגליים במסלולי מים בנחל שניר ונחל הקיבוצים, אעלה לתצפית נוף בהר בנטל ועוד חוויות שעדיף שלא אפרט, כי גם ככה אני מתחילה להישמע כמו מדריכת טיולים ברשות הטבע והגנים.
אבל ההפתעה הגדולה היתה ללא ספק הילדים שלנו. מסתבר שמחוץ לקניון הממוזג ולג'ימבורי, הם מבינים פתאום שהם מסוגלים לעשות דברים לבד: להתנסות, לטפס, לקפוץ, לשחות במים עמוקים, לצוף, לזרוק פסולת לפח לבד לגמרי. לאט לאט אתם רואים אותם מתנפחים כמו טווס ומתחילים ללכת זקוף, עם ים של ביטחון. רוצים ילדים עצמאיים? תזרקו אותם לטבע. זה אפילו שווה את הנסיעות המזוויעות עם ההתבכיינות מאחורה ("אימא, מתי מגיעים?"), החפירות של הווייז ודיסק הילדים שמתנגן בלופ אינסופי ברקע.
עם זאת, אין ספק שאחרי ארבעה ימים באוהל גם ילדי הטבע שלנו ישמחו לחזור לחדר הממוזג שלהם בנס ציונה. את מיכל החוויות המלא שלהם הם ישתפו עם סבא וסבתא, אותם הורים שגידלו אותי על מלונות עם מיטה, ארבעה קירות וכיור. הם יספרו להם על העקרב, על הסחף בנחל, על השינה עם אימא ואבא ואיך לא – על האוהל עם המקלחת. "את מאמינה, סבתא?", אלה תגיד. "אוהל עם שירותים!". כן, אני גאה לומר שאני כבר לא בתולת אוהלים - וזה אפילו לא כאב לי בכלל.