קיץ 2014. בן זוגי נסע עם אמא שלו ואחותו לטיול שורשים בפולין. בעוד הם מעלים יחד זכרונות שנעים בין עוגות קצפת לשואה, נשבו מחוץ לחלון רוחות מלחמה. התחיל המבצע ההוא, זה שהפך את הבניין המתפורר שלנו בתל אביב להפך הגמור מ׳צוק איתן׳. בכל אזעקה רצתי עם שלושת הילדים, תאומות בנות שש ותינוק בן שנה, לחדר המדרגות, שם פגשנו את השכנים. כשהתחילו האזעקות ליילל גם בלילות, כשכולם ישנים, ולי שלושה ילדים ושתי ידיים, החלטתי שנוסעים לבית של הדודה האהובה שלי בקיבוץ שבצפון.
הימים בקיבוץ היו ארוכים ושקטים. את המקלט פגשנו פעם אחת בלבד, אבל החדשות המשיכו לתקוף בכל הכח. בכל פעם שהטלוויזיה זעקה ׳צבע אדום׳, הבטן התהפכה. הילדים היו עצבניים ומשועממים. ארזתי לבן שלי רק מעט משחקים וספר שכבר לא יכולתי לקרוא בו יותר ובהחלטה של רגע הודעתי לבנות שאנחנו מכינות לו ספר חדש, רק בשבילו. אני אכתוב אותו והן יאיירו. משהו מצחיק ושמח. כך נולד הסיפור על יולנדה דה מיאו, חתולה מיוחסת שמגיעה לקרקס ושום דבר לא מצליח לחלץ ממנה את התגובה הנכספת: ״וואו!״. כל ילדה קיבלה מספר שווה של כפולות לאייר, כדי למנוע ריבים, ויצאנו לעבודה. אחרי בערך שבוע היה לנו ספר מתוק ומצחיק משלנו להתגאות בו.
בינתיים בן הזוג חזר מפולין, המלחמה הסתיימה והתחילה שנת הלימודים. החלטנו להפוך את הסיפור שלנו לסרטון. מיד כשהעליתי את הסרטון לרשת, ההתלהבות ממנו הפתיעה אותי. היו לו המון שיתופים וגם כמה הצעות להוציא אותו לאור. הוצאתי בעבר ספר פרוזה למבוגרים, הפעם התהליך היה שונה לגמרי. פגשתי את העורכת, בחרנו יחד מאיירת מופלאה, וחיכיתי. חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי.
קיץ 2015. הפעם לא היתה מלחמה. הבנות שלי עלו כבר לכתה ב׳, הבן שלי היה בן שנתיים, והקיץ היה סתם קיץ רגיל כזה, שמוציא הורים מאיפוס. חברת ילדות שלי, בר בן יוסף, שחיה אז בלונדון, הציעה שנכתוב יחד ספר, הפעם לילדים הגדולים שלנו. זה היה כמו אוויר לנשימה בתוך השגרה הדביקה. המצאנו שתי דמויות שדי דומות למי שהיינו אנחנו בילדות, ובקולות שלהן, בהתכתבות, כתבנו פרק אני ופרק היא. בכל פעם שאחת מאיתנו סיימה לכתוב פרק, השניה קראה אותו לילדים שלה, אלה העירו הערות חכמות וצחקו במקומות הנכונים, וכך התקדמנו, עד הסוף, ועד שהחופש נגמר. התוצאה הפכה להיות הספר הראשון בסדרת ספרים בשם ״ינשופות״, שנקרא ״הקייטנה להגשמת חלומות״. גם הספר הזה מצא לו בית חם בהוצאה טובה. ואז הגיע שוב הזמן לחכות. ולחכות ולחכות ולחכות.
קיץ 2017. הופ, קפצנו שנתיים קדימה. הבנות כבר רגע לפני כיתה ד׳ והבן שלי מתקדם לו בבעיטות נינג׳ה לטרום חובה. שעות הצטרפו לימים, לשבועות וחודשים, פעמים רבות לא חשבתי שמשהו יצא בכלל. ״מה קורה עם הספרים?״ שאלו אותי אנשים בחשש ואני הייתי מושכת כתפיים בתבוסה. ״לא יודעת, הם יצאו יום אחד״. ואז, פתאום, בלי שום הכנה מראש, כמו גשם אחרי בצורת, היום הגיע. הכל יצא ביחד. אם תלכו לחנויות הספרים, יש סיכוי טוב שתראו שם את ״יולנדה דה מיאו״ ו״הקייטנה להגשמת חלומות״ מונחים להם, יפים ומבריקים, יחדיו על אותו שולחן תצוגה בחנות, בקלילות וטבעיות כזאת, כאילו לא עברו שנים. כאילו לא הגיעו לשם רכובים על רכבת הרים מטלטלת. בחנוכה עתיד לצאת הספר השני בסדרת ׳ינשופות׳ וספר נוסף כבר מחכה לו לתורו, ולמרות שזה לקח המון זמן, זה לא באמת יכול היה להיות אחרת. נכון, זה צעד קטן לאנושות, אבל זה צעד גדול מאוד לאדם שהייתי ולאדם שאהיה, ואני פותחת את השנה הזאת עם חלומות חדשים שבוקעים מתוך אלה שהגשמתי.
חבר קרוב קעקע על זרועו לאחרונה משפט של קאמי. ״עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר״, כתוב שם, שחור על גבי עור. גם אני, כנראה, אמשיך לגלגל לנצח את הכדור הענק הזה של כביסות וטלפונים, עבודה לתוך הלילה, חלומות, סנדביצ׳ים, ציורים, חגים, ריקודים בסלון, ריבים, עוגות יום הולדת, קשרים בשיער ושיניים נושרות, וגם ספרים, ולא אשכח לחייך בדרך.
גילוי נאות: הכותבת היא עורכת באתר זה