בחלומי, כוכבת ילדים עולה נוטשת את הבמה בעיצומה של חזרה גנרלית. "הי, מה את חושבת שאת עושה?", קורא לעברה הבמאי, והיא עונה בשלווה: "מתפטרת".
בחדר ההלבשה היא פושטת את מחוך הפוש-אפ המוגזם ואת חצאית המיני שבקושי מכסה את הישבן. היא מעבירה מגבון על האיפור הכבד, משתחלת בחזרה לג'ינס שלה ומסתכלת במראה; לראשונה מזה הרבה זמן, היא אוהבת את מה שהיא רואה. ולכן לא אכפת לה שהמפיק הראשי בכבודו ובעצמו צורח עליה עכשיו מעבר לדלת: "אני אשרוף אותך בתעשייה! אני באופן אישי אדאג שלא תעבדי יותר בשום מקום!".
לדעתה היא מוכשרת מספיק בשביל להצליח גם בלי לדגמן ארוטיקה וטקסטים עילגים מול אלפי ילדים, והיא צודקת: בשבועות הבאים היא תהפוך לגיבורת היום - תככב על שערי עיתונים, תדברר את האג'נדה שלה, ותסנן הצעות עבודה.
זו תהיה שעתה היפה: לראשונה בישראל כוכבת ילדים בהתהוות מפנה עורף למכונת הכסף המשומנת והחלולה, מה שהופך אותה למושא הערצה גם בקרב הורים, שמעריכים אותה על אומץ לבה.
ואז התעוררתי, ודנה פרידר שרה את "שיר הסלפי" בפסטיגל.
היוש, אבות מריירים
סליחה, ירדנה ארזי, באמת שזה לא אישי; רצה הגורל ודווקא את – אלילת נעוריי האחת והיחידה - משתתפת בפלופ הזה שקרוי "פסטיגל 2014". למה פלופ? כי אי אפשר להגדיר אחרת מופע שבמרכזו עומד "שיר הסלפי", עם הפזמון הלא ייאמן: "אני מת על עצמי, אני מת על עצמי, מת על עצמי, אני מת על עצמי, וולאכ אחי, אני מת על עצמי"; או "אפילו בבת מצווש מצטלמת כמו בובה, רוקדת עם כולם ולצלם עושה מואה". זה פחות או יותר מה שקלטתי מהשיר; את רוב המילים, אהממ, ההברות - אני מודה שלא הבנתי.
שיר הסלפי הוא שיר הנושא של הפסטיגל השנה, אותו המנון ששרים כל משתתפי המופע - זה שפעם היה "יד ליד ולב אל לב". בינתיים המחאה הולכת וצוברת תאוצה: אלפי הורים כבר חתמו על העצומה להחרים את הפסטיגל, מה שגורם לי לשאול את עצמי: איפה היית בשנה שעברה, כשאור גרוסמן ועדי הימלבלוי עינטזו על הבמה בלבוש מינימלי? או לפני שנתיים, כשאנה ארונוב יצאה מכלוב בחליפת סאדו? הפסטיגל הרי מידרדר משנה לשנה ובכלל, נדמה שמארגני המופע מכוונים פחות לילדים ויותר להורים, שלא לומר לאבות מריירים.
אז מה קרה פתאום? איך זה שעד עכשיו שתקתי, פחות או יותר, והשנה החלטתי שמספיק ודי? ובכן, נראה שגם לאמהות זורמות כמוני יש גבול, ושיר הסלפי עבר אותו. עזבו מחאות המוניות, עזבו מילים גדולות; פשוט לא רוצה שהבן שלי יזמזם את הדבר הזה במקלחת.
הפזמון המתחנף הזה הוא תמצית תרבות הכלום של ימינו; כל כשלי השפה, היעדר הערכים ורדידות הדור - מתנקזים אל שלוש הדקות האלה, שבהן הסאונד מחריש אוזניים והכוכבים מקפצים על הבמה כנבטים טריים על ווק. בלתי אפשרי לצפות בזה בלי לקחת ריטלין לפני; שואו הסלפי יגרום גם לילד הרגוע ביותר הפרעת קשב קשה.
בתיאבון, דנה פרידר
העניין הוא שזה נורא שמרני ולא מגניב לחשוב ככה, מה שהוליד טרנד הורי חדש: לבקר את מבקרי הפסטיגל. לא צריך תואר בסוציולוגיה (לי דווקא יש) כדי להבין את ההפוך-על-הפוך הזה: אנחנו חסרי אונים לחלוטין מול תרבות הלייקוש והסלפוש והאינסטוש? ובכן, אולי אם נגיד שבעצם זה לא כל כך נורא, נחזיר לעצמנו את השליטה על הילדים שלנו, לפחות בעיני עצמנו. גאונות צרופה: במקום להתמודד ולחשוב על פתרונות, פשוט נבטל את הבעיה ועל הדרך גם נצא מיוחדים כאלה, ליברלים.
הטיעונים מדוע אין כל רע בשיר הסלפי הם רבים: "פסטיגל לא אמור לחנך"; "הילדים היום גם ככה רואים פורנו כל היום"; "שיר הסלפי משקף את תרבות הילדים בימינו"; וכמובן "סלפי ופייסבוק זה אחלה", שזה נכון, אגב. גם חומוס זה אחלה, ומעגל ריסים זה אחלה, ומאתיים שקל מסבתא זה אחלה - יש בעולמנו המון דברים שהם אחלה, השאלה היא האם נכון להפוך אותם לשיר הנושא של מופע בידור מרכזי לנוער.
ואם כבר לשקף את התרבות של ימינו, מה עם להרביץ למורים ולהעביר בוואטסאפ סרטוני סקס? גם את זה בני הנוער אוהבים לעשות היום, אולי נשיר גם על זה?
ונכון, פסטיגל לא אמור לחנך, אבל הוא גם לא אמור לקלקל. עברית תקנית, שפה מכובדת ומסרים חיוביים הם הבסיס, ובשיר הסלפי אין דבר מאלה.
האם זו קינה על כמה טוב היה פעם וכמה הכל גרוע היום? ממש לא. גם בימינו יש מופעים נהדרים לילדים, כמו למשל "מותק של פסטיגל" – השואו המקביל שפונה לקהל צעיר יותר. יש כשרונות ויש יכולות לארגן גם למתבגרים מופע איכותי, הכל שאלה של רצון.
מה שכן, זה לא מתחיל ונגמר בפסטיגל. אני בהחלט מפקחת על התכנים שהבן שלי צורך, וגם מלמדת אותו "צפייה ביקורתית": להפעיל שיקול דעת, לא ללכת עם העדר ולא לבלוע כל מה שמנסים להאכיל אותו. כך למשל, לפני כמה ימים ישבתי איתו מול תכנית בערוץ הילדים שנקראת "מי אני", מן "יום בחיי" עם כוכבי הערוץ. הפעם זו הייתה דנה פרידר, שהעידה על עצמה: "אני מופרעת, משוגעת על הראש", בזמן שחברותיה מאשרות: "היא יכולה ללכת ברחוב, לראות מישהו אוכל סנדוויץ', ולקחת לו ביס".
פרידר הנהנה תוך שהיא נקרעת מצחוק, ואכן, שתי דקות אחר כך זכינו לראות את המשוגעת-על-כל-הראש חולפת על פני שולחן קפה ברחוב ומלקטת אוכל מצלחתו של סועד המום.
גיא ואני החלפנו מבטים. "אתה יודע שזה לא מגניב בכלל, לקחת אוכל מצלחות של אנשים זרים", הבהרתי לו.
"זה לא מגניב", הוא הסכים.
"ולא צריך לחקות כל מה שרואים בטלוויזיה", הזכרתי.
"נכון", הוא ענה.
ואיזה עצוב זה, שילד בן תשע וחצי מפגין בגרות יותר מכוכבת הילדים שאמורה לשמש לו מודל לחיקוי.
אז ביוש
צודקת עירית לינור: עקרונות הם טרחה איומה. ובכל זאת, כשזה נוגע לילדים שלי, אני מוכנה להתאמץ. אין לי שום דבר נגד הפסטיגל כמוסד, רק עצוב לי על מה שנהיה ממנו. לא סתם שירי הפסטיגל מתקופת ילדותנו הפכו לקלאסיקות, ואילו השירים בימינו נשכחים שנייה אחרי שהמסך יורד. לא סתם מארגני הפסטיגל מקפידים לשלב בו מדי שנה "מחוות" לזמרים ותיקים: כשהשירים בהווה כל כך סתמיים, לא נותר אלא להתרפק על פזמוני העבר.
קשה לבוא בטענות אל המשתתפים; מדובר בהמון כסף, או כמו שמירי מסיקה אמרה לפני שבוע בראיון לידיעות: "הרווחתי בפסטיגל סכום דמיוני". בגלל זה אין שום סיכוי שכוכבת ילדים - מודעת ואינטליגנטית ככל שתהיה - תחליט יום אחד לשבור את הכלים. אבל לנו, ההורים, יש את כל הסיבות להגיד: עד כאן. מספיק. לילדים שלנו מגיע יותר.