אם עוד פעם אחת מישהו יגיד לחברתי ע' לעשות מהלימון לימונדה, היא תתלה אותו הפוך ותיתן לו בראש ספר של רובין שארמה. ע' אלרגית לקואצ'ינג בשקל, וגם ככה שום דבר לא ינחם אותה עכשיו. לפני שתי דקות בערך אזרה אומץ לעזוב את החבר הנוראי שלה, ולמרות שהיא לגמרי שלמה עם ההחלטה, הלב שלה מרוסק לחתיכות.
"אני נורא מתגעגעת", היא מייבבת בוואטסאפ, ואני שולחת לה קקי מחייך.
סתם, אני מנסה לטעת בה קצת היגיון: "מתגעגעת למה, לזה שהוא צעק עלייך איך העזת להסתפר קארה בלי להתייעץ איתו? לזה שהוא נפגש עם האקסית מאחורי הגב שלך? אולי לזה שכשהתקשרת אליו בוכה, הוא אמר שהוא עסוק וחזר אלייך רק למחרת?"
ע' שותקת. היא יודעת שהוא היה מניאק; כולם אמרו לה את זה, והיא גם מספיק אינטליגנטית בשביל להבין עם מי יש לה עסק. אבל היא הייתה כה מאוהבת, שבמשך כמעט חצי שנה היא הניחה לו להתעלל בה, עד שיום אחד הייתה לה הארה. זה קרה אחרי שראתה את אליאב מ"האח הגדול" קוטע את דנית בגסות עם "ששששש" מזלזל, "ממש באמצע המשפט, בדיוק כמו שהוא עושה לי", סיפרה ע'. "פתאום קלטתי איך אני נראית מהצד. בבת אחת הבנתי שהשחורדינית הפאתטית הזאת שכולם מרחמים עליה - היא אני. איך קרה שהרשיתי לגבר להתנהג אליי ככה?"
מלכת הכיתה לשעבר
מאז ומעולם תהו גברים מה נשים רוצות. וזה חבל, כי השאלה הנכונה היא מה נשים לא רוצות; זה ניסוח הרבה יותר מדויק, משום שכל אחת מאיתנו מחפשת בגבר משהו אחר, ולעומת זאת הדברים שמהם אנחנו נרתעות הם אוניברסאליים למדי: נרקיסיזם, שקרים, יחס משפיל; קודם תוציאו את אלה מהמשוואה, אחר כך נדבר.
אכן, בניגוד לקלישאות הרווחות, נשים לא אוהבות מניאקים. אני כמובן מדברת כאן על עלמות בריאות בנפשן, לא לוקחת אחריות על כאלה שעברו התעללות חלילה, או שמנסות לשחזר איזו טראומה.
הבעיה היא שהאהבה עיוורת, וכך קורה שגם כשהוא דוחף אותך בבריכה וצורח עלייך לפני כולם שהוא לא רוצה לראות יותר את הפרצוף שלך, את מסתכלת לו בעיניים במבט מתחנן ואומרת לו שאת אוהבת אותו; משכנעת את עצמך שהוא פשוט חולה עלייך, המאהב הלטיני המושלם הזה. אגב, יכול להיות שזה נכון, יש גברים שזו הדרך שלהם לאהוב. כמה אני גאה בך, ע', על שוויתרת על אהבה כזאת.
אני בטוחה שגם דנית מהאח הגדול לא חשבה לרגע שממלכת הכיתה היא תהפוך לסמרטוט הרצפה של אליאב. אין לי מושג איך היא מתנהגת עם גברים בדרך כלל, אבל דרך ע' הבנתי עד כמה גבר מניאק יכול להפוך אותך לצל של עצמך.
אגב, איך קרה שדווקא אליאב הפך למגנט הנשים בבית - רק אלוהים יודע; לו היו מבקשים ממני בתחילת העונה להמר מי ישבור לבבות, הוא האחרון שהייתי מסמנת. אבל מי שואל אותי.
לפחות יעידו כל שניים וחצי האקסים שלי - שכשמתנהגים אליי לא יפה, אני הולכת. יחד עם זאת, אין טעם להתנשא; ברור לי שבני זוג מניאקים אינם נחלתן של שחורדיניות-ריאליטי בלבד. כשאני מסתכלת על ע' אני מבינה שאם אישה כמוה נפלה חזק - גרושה עם ילדים, בשלה ומנוסה שיודעת משהו על העולם הזה - זה יכול לקרות לכל אחת. החוכמה היא לדעת לעצור את הרכבת.
אבל דנית עדיין דוהרת, וכולן מלגלגות עליה. כמה קל ונעים לכתוב עליה טורים מגחיכים, לצחוק בפייסבוק על כמה שהיא עלובה ופאתטית - אני בטוחה שיש נשים שההתנשאות הזו גורמת להן להרגיש מאוד לא עלובות ולא פאתטיות. אבל האמת היא שרוב הסיכויים שגם להן יש מניאק ברזומה. הן לא כועסות עליה, אלא על עצמן; הרי לא באמת אכפת להן מאליאב, הוא פשוט מזכיר להן את המניאק הפרטי שלהן, את הבחור ההוא שבגללו הן לא הכירו את עצמן מול המראה, את זה שלא היה שווה אפילו מחשבה אחת, אבל הן בזבזו עליו עולם ומלואו.
נפלת חזק? אז מה
הרבה אמוציות מעורר המשולש דנית-אליאב-נופר. גם כאלה שלא ממש עקבו אחרי העונה הזאת של "האח הגדול", תופסות את הראש בזעזוע. אבל אולי במקום להתחלחל ולהרגיש נורא פמיניסטיות ועוצמתיות, אפשר ללמוד פה איזה לקח. תסתכלו על דנית ותראו את כל אלה שסובלות בשקט דיבור מלוכלך או חסר סבלנות, אגרסיביות פיזית או מילולית, שחוטפות מהגבר שלהן שקרים גדולים וגם קטנים - כי מאחורי כל שקר גדול שמתגלה היו מאה שקרים קטנים שנולדו כדי להסתיר אותו; הנה, בזכות דנית קיבלתן הזדמנות להבין שמגיע לכן יותר.
הנחמה היא ש"מניאק" זה לא תכונה כמו טיפשות או עצלנות; "מניאק" זה מצב. ובדיוק כמו סופר בלי קוראים או שחקן בלי קהל, כך גם למניאק הממוצע אין קיום בלי אישה שתאפשר לו לאמלל אותה.
לכן אני אומרת: אין גבר מניאק, יש אישה סמרטוט. אם נשים יתחילו לגדל כבוד עצמי, הז'אנר הגברי המאוס הזה יילך וייכחד מן העולם. אמן.