יצביעו גם בחו"ל? (צילום: Gideon Markowicz/FLASH90)
אז מה אתם ואתן מצביעים ומצביעות? | צילום: Gideon Markowicz/FLASH90

אזרחיות ואזרחי ישראל היקרות והיקרים,

ברצוני להודיעכן ולהודיעכם כי בימים אלה אני פועלת ללא לאות על מנת לשנות את שמה של העיר כפר סבא לכפר סבא וסבתא. הגיע הזמן לשים קץ להדרת הסבתות! כן, גבירותיי ורבותיי, בקרוב גם סבתות ירגישו בבית בכפר סבא, וזאת רק ההתחלה. במסגרת רפורמת שקר כלשהו אפעל לקידום השוויון בערים נוספות כגון טבעון וטבעונית, קריית מלאכי ומלאכית, אור יהודה ויהודית ועוד. לא עוד ערים מדירי נשים! המדינה הזאת שייכת לכולם ולכולן.

בברכה,
ראשת סיעה פמיניסטית בטירוף

*

לא יודעת מה אתכם ואתכן, אבל אני מרגישה שבזמן האחרון נהיה מטרחן להיות פמיניסטית. אם עד כה פמיניסטיות מקצועיות היו מתהדרות רק בשני שמות משפחה ובבן זוג הקרוי "אישי", עכשיו צריך להקפיד גם על לשון רבים ורבות. נראה שהאקדמיה הפמיניסטית מטעם עצמה החליטה שלא הוגן יותר להשתמש בלשון זכר רבים כאשר יש ליידיז באזור.
על פניו, זה לא חדש: מרב מיכאלי הרי עשתה מזה קריירה. רק שעכשיו, בתקופת הבחירות, הדבר הפך למכת מדינה.

ודווקא אני מחבבת מערכות בחירות. לא קל להיות אישה, לא קל להיות מסורתית, אבל בתקופה הזו השתייכותי למיעוטים נרדפים הופכת ליתרון: כולם רבים עליי ומחזרים אחריי בשיגעון. בינתיים עוד לא הייתי בכנס בחירות שבו המועמד לא הכריז כי הוא פמיניסט מוצהר, וכמו כן שסבא שלו היה רב. חבל שאני לא גם לסבית - אז בכלל היו מבטיחים לי את הירח. כך שבסך הכל די נחמד לי עכשיו, באמת. רק כשהפוליטיקאיות מתחילות להתחרות ביניהן מי יותר פמיניסטית, אני חוטפת חום ופריחה בכל הגוף.

בכל פעם שאני רואה פוליטיקאית כותבת בפייסבוק "שלום אזרחי ואזרחיות ישראל" או "אני קוראת לכולכם ולכולכן לבוא להצביע" - אני שואלת את עצמי כמה אינפנטילי זה עוד יהיה. גם ככה השיח הפמיניסטי בארץ רדוד כמו קופסת פודרה במבצע, למה להפוך אותו לבדיחה בלי פאנץ'? 
תמר זנדברג ממרצ מתמחה בזה, גם ציפי לבני. זו האחרונה כנראה לא למדה דבר מהמהומה שעוררה כאן לפני כמה שבועות, כשכתבה את הפוסט ההוא לרגל מינויו של גדי איזנקוט לרמטכ"ל. "איתו יודעת כל אם עבריה שגורל בניה בידי המפקד העליון הראוי לכך", כתבה לבני, ובהמשך ערכה את הסטטוס: "איתו יודעת כל אם חייל או חיילת שגורל בניה ובנותיה בידי המפקד העליון הראוי לכך".
חבל ששכחת את האבות, ציפי, שתדעי לך שמאוד נפגעתי מזה שאת רומזת שרק הנשים דואגות והיסטריות. לדעתי הנוסח הנכון היה צריך להיות - "איתו יודעת ויודע כל אם ואב של חייל או חיילת, שגורל בניה ובנותיה, בניו ובנותיו, בידי המפקד העליון הראוי לכך ולככה".

*

השבוע קמה מהומה חדשה כשצה"ל פרסם את רשימת החיילים - סליחה, החיילים והחיילות - שקיבלו צל"שים ועיטורים, ביניהם סמלת רוני ש"לא איבדה את עשתונותיה, ותוך גילוי נחישות עקבה אחרי הדמות ובדקה את המקום". גם על רב טוראי נועה נכתב ש"לא איבדה את עשתונותיה והזעיקה את מפקדיה".
ספק אם הייתה פוליטיקאית – מכהנת או עתידית – שפספסה את ההזדמנות להדגיש עד כמה היא מזועזעת מ"הניסוח המעוות והבלתי שיוויוני", סוף ציטוט. ציפי לבני, מירי רגב, עליזה לביא, רוויטל סווייד, רחל עזריה ועוד זעקו: "למה על הבנות כתבו שהן לא איבדו עשתונות, ועל איתן פונד שרדף אחרי חוטפי גופת הדר גולדין נכתב ש'הוביל כוח'? ועל קצין אחר נכתב ש'השיב אש'"?.
אהממ, אולי כי הם הובילו כוח והשיבו אש? לעומת התצפיתניות שזיהו מחבל ולא איבדו עשתונות, וכל הכבוד להן על כך. לוחמה של נשים וגברים אינה שוויונית וגם לא אמורה להיות; היכולות הפיזיות והתפקידים שונים, ומכאן השוני גם בדברי השבח.

ואם כבר אנחנו בעניינים של ניג'וסי שפה, מה פשר המילה החדשה הזאת, "ראשת", מישהו יודע? בכל פעם שמראיינים את "זהבה גלאון, ראשת מרצ", אני תוהה: וכשהייתה ראש מרצ – מה היה לנו רע? האם עכשיו כשהיא "ראשת", העולם טוב יותר? ידידותי יותר לנשים? מילא אם כל שיבושי השפה האלה היו רק הדובדבן שבקצפת, חותמת סופית לשינוי אמיתי. אבל הם סתמיים לחלוטין, ורק יוצרים מראית עין של שינוי.  

לפי נתוני הפורום הכלכלי העולמי, במדד הפערים המגדריים ישראל נמצאת במקום ה- 56 מתוך 135. מספר הנשים הישראליות בכנסת, באקדמיה, בתפקידים הבכירים במשק - נמוך ביותר. כמו כן, בארץ נשים בגיל הפוריות מופלות דרך קבע בראיונות עבודה, וגם השכר שלהן נמוך משמעותית מזה של גברים. פערי השכר בישראל גבוהים מאוד בהשוואה למדינות אחרות: ישראל היא משיאניות הפערים, לצד יפן וקוריאה הדרומית. אפילו במשרדים ממשלתיים שכרן של נשים - בכירות וזוטרות כאחד, נמוך ב- 23% משכר הגברים.

אז אל תגידו לי ש"הכל מתחיל בשפה", כשמחקרים מראים שבעשור האחרון לא חל שינוי מהותי במעמד האישה בישראל. ואל תספרו לי שהפמיניסטיות האובססיביות נאבקות למעני - כי הן נלחמות על הצורה, לא על התוכן. הן עסוקות בחידוש השפה העברית ומסמנות מטרה שלעולם לא יוכלו להשיג: להוכיח לעולם שנשים הן כמו גברים. ובכן, הן לא. אני לא יכולה להשתין בעמידה, להכניע מחבל שעומד מולי, להרים בעצמי את הספה כדי לטאטא מתחת. לא יכולה וגם לא רוצה, כי אני אישה. לא גבר. אישה. מה שאני כן רוצה, זה להיות שוות זכויות בארצנו הקטנטונת והמתקדמת.

אז פוליטיקאיות, אמנם זו תקופת בחירות והפופוליזם בשיאו, אבל אל תזלזלו באינטליגנציה שלנו עד כדי כך. בואו נראה אתכן נאבקות בכנסת על הדברים החשובים באמת.

>> לטור הקודם: מה הקטע שלי עם גייז?

לכל הטורים של אורית נבון