כשאני רוצה לבדוק עד כמה אדם כלשהו מכיר אותי, אני שותלת בשיחתנו את השאלה הבאה: "כבר סיפרתי לך על הטיול המטורף שלי להודו?"
מדובר במדד מדויק להפליא; אם התשובה היא: "מגניב, עשית טרקים או סתם נזרקת בגואה?" – ברור לי שעוד דרך ארוכה לפנינו, ושרוב הסיכויים שיאמין גם שאני מצנעה במקור, נשואה לגדעון לוי וסקיפרית בזמני הפנוי.
לעומת זאת, אם בתגובה נוזף האיש: "על מה את מדברת, הרי אפילו בפסח את לא מסוגלת ליותר מברביקיו על הגג של אמא שלך" – אני יודעת שהוא קלט אותי לגמרי.
אכן, כובע ומימיה אף פעם לא היו האקססוריז האהובים עליי. מעדיפה פן והפוך בלי סוכר.
הלוואי שהייתי קלילה כזאת
ניחשתם נכון, גם בפסח הזה לא טיילתי בצפון. וגם הפעם ניסיתי להבין: איך זה שמדי שנה באביב אני אלרגית בעיקר לספסלי העץ של הקק"ל? למה אני לא יכולה להיתקע בפקק של שלוש שעות בדרך לאיזה יער ולנמנם על ערסל בין שני עצים כמו כל בן אדם נורמלי? והרי רוב האנשים נהנים מאוד מטיולים, למה אני לא?
זה לא שלא ניסיתי להיות ילדת טבע, אבל תמיד זה נגמר רע לתפארת. הניסיון האחרון שלי להתחבר לאמא אדמה היה לפני שנים, כשחברי דאז שכנע אותי שלישון יחד תחת כיפת השמיים זו בדיוק הסינתזה שאנחנו צריכים. לא היה בינינו קליק היסטרי, אבל הוא היה נורא חכם ויפה ואהב אותי, אז ניסיתי להתאהב בו בחזרה. כשהפרידה כבר נראתה באופק, הוא שלף מפה והציע: "בואי נצא יחד לטיול, נחזור משם מגובשים יותר, את תראי".
באוהל לא עצמתי עין, ולא רק כי הוא נחר כמו חצוצרן בפילהרמונית; פשוט היה לי חם בלי מזגן וגם הרגשתי איך העור שלי מתייבש בלי קרם לילה. בבוקר זה לא נהיה יותר טוב: אכלנו סנדוויץ' פסטרמה עם קצת חול והצטלמנו ליד מערה. כשחזרנו הביתה אמרתי לו: "תשמע, שנאתי כל רגע". הוא אמר: "האמת, אמא שלי לא סובלת אותך". ביי.
אבל חוץ ממנו, אנשים שנהנים מטיולי שטח תמיד נראו לי כל כך מעניינים וכיפיים, סתגלנים, קלילים כאלה. "נו, אז תקלילי גם את", אמר לי מישהו לפני כמה ימים, "רוצים לבוא איתנו לצפון? יהיה כיף, נעשה מסלול קצר למשפחות, נכין שקשוקה בשטח".
אחרי שהתאוששתי מהעובדה שידידנו החמוד כנראה לא מכיר אותי כלל, לא יכולתי שלא לתהות בפניו: למה לי להכין שקשוקה בשטח? האם בשטח תעמוד לרשותי מחבת טפלון תכולה? האם בשטח אוכל לשטוף עגבניות שרי ולקצוץ עלי בזיליקום טריים דק דק?
הוא תקע בי מבט השמור לחייזרית אבודה: "אבל זה כל הכיף - להכין הכל בחוץ, לאלתר, לזרום עם מה שיש. את לא בבית שלך, את בטיול, בחופש!".
אבל אני לא אוהבת לזרום. בחופשות שלי יש ספא בצהריים ובופה בערב, ואם כבר שקשוקה - אז על מגש בהזמנה משירות חדרים, וגם עוד שמפו בבקשה.
להקים אוהל בסלון זה כיף?
"אבל מה הבעיה עם זה?", שואל בעלי. "בסדר, אז את ליידי, כל אחד והסגנון שלו". אבל יש בעיה עם זה, בעצם, כמה בעיות; ראשית, הפייסבוק שלי משעמם כל כך. החיים של כולם נראים כמו גלויה מעוצבת עם ד"שים ממדבריות ונחלים, ורק התמונות שלי תפלות ואפרוריות; הנה אני באוטו, במשרד, בבית.
אמנם אמא שלי עושה לי לייק וכותבת כמה אני מהממת, אבל איך הייתי רוצה להצטלם עם כמה עצים מאחוריי, או סתם מערה.
ולעדכן סטטוס: orit navon is at shvil hanahash. כרגע הדבר הכי מסעיר שאני יכולה לכתוב הוא: orit navon is at pedicure.
שנית, הנוחות הפיזית שגזרתי על עצמי אינה עולה בקנה אחד עם תפיסת עולמי. כמי שמאמינה באמת ובתמים שאישה מסוגלת לעשות כל מה שגבר יכול – חוץ מלסחוב מקרר, אולי – איך ייתכן שאני מקפידה לצעוד בשבילים לנעלי עקב בלבד?
אני מניחה שהייתי חשה סיפוק רב להקים אוהל במו ידיי, שלא לדבר על לארוז רק שתי חולצות להחלפה. בינתיים - פמיניסטית מחורבנת שכמותי - האוהל היחיד שהקמתי היה לילדים, מהכריות בסלון; וכשאני יוצאת מהבית למשך יותר משעתיים, זה תמיד עם מזוודה בערך בגובה שלי.
אבל הבעיה המטרידה מכולן היא ללא ספק הילדים. כשחברה מספרת לי איך בטיול המשפחתי הם ישנו על שפת הכינרת וקמו לראות את הזריחה, או איזה כיף היה להשתכשך בנחל דרגות ולערוך פיקניק במדבר – אני שואלת את עצמי: ואיזה חוויות ילדות את מעניקה לילדים שלך, פדלאה מפונקת שכמוך?
שכשכוך בבריכת הכדורים בג'ימבורי? פיקניק בגינה מתחת לבית, אחרי שסינג'רת את אבא שלהם להוריד את ריהוט הגן מהמרפסת, שמא חלילה תיאלצי להתחכך באיזה כר דשא?
כל כך חבל לי שאני לא מסוגלת להסניף קצת שמש וטבע, ולו למענם. אבל אני פשוט לא יכולה אחרת.