גיורא זה לא שם של חתיך, אבל יש הפתעות בחיים; ככה חשבתי כשראיתי אותו בפעם הראשונה. נבחרנו אז להיות כתבים של עיתון הילדים הדתי "אותיות", וכיאה לבני 12 טיפוסיים - אמרנו "צ'יז" בצילומי השער.
כשהסתכלתי אחר כך בתמונות, אמרתי לאמא שלי שגיורא הוא פשוט הילד הכי יפה שראיתי בחיי, ושאם בנים לא היו כאלה סתומים - הייתי רוצה שהוא יציע לי חברות.
הפעם הבאה שנתקלתי בו הייתה בגיל 16; ככתבת ב"מעריב לנוער", נשלחתי לראיין את צוות הווי בני עקיבא ולא תאמינו מי היה כוכב הלהקה. אמרנו היי ואחר כך ביי, ועדיין חשבתי שהוא הכי יפה.
כשנפגשנו בפעם השלישית בגיל 19, כבר חשבתי שהעולם כנראה קטן מאוד, או שאלוהים פשוט שקוף כל כך; ההיגיון שלי אמר שאם אני פוגשת מישהו שוב ושוב באקראיות כזאת, משהו כנראה צריך לקרות בינינו. בטח אם הוא נראה כמו אל יווני.
רק שלא ינסה לנשק אותי
בגיל 19 אני הייתי מדריכת עולים בשירות לאומי, והוא היה בלהקת הרבנות הצבאית. הגעתי עם חברות לאיזו מדורת ל"ג בעומר ענקית של בני עקיבא, וגיורא היה שם, נוצץ ביופיו. הוא היה כוכב הערב, וגם אני הייתי קצת כוכבת. דיברנו, הייתה כימיה, ובסיום האירוע הוא הציע להסיע אותי הביתה. חשבתי לעצמי שאם נגיד הוא ינסה לנשק אותי באוטו, זו תהיה ממש חוצפה מצדו, ממש גסות רוח איומה ונהדרת.
בסוף הוא לא ניסה שום דבר, אבל ביקש את הטלפון שלי. לא היה לי ספק שיתקשר למחרת. אבל הוא לא התקשר למחרת, וגם לא אחרי שבועיים.
הייתי כל כך המומה, שבהתחלה חשבתי שבטח קרה לו משהו; שום הסבר אחר לא נראה לי מתקבל על הדעת.
בהמשך, תהיתי מה השתבש; אמרתי משהו לא בסדר? אולי נראיתי אדישה מדי? או שהוא פשוט קלט עליי שאני מעריצה של יזהר כהן וחשב שזה ממש לא קול?
לא הבנתי איך זה שהוא התעניין בי רק לרגע ואז התחרט; אני הרי יפה, לא? ואינטליגנטית, לא? קצת נוירוטית אולי, אבל אפשר לחיות עם זה. ויום אחד עוד אהיה כותבת מפורסמת ואוציא לאור רומן מפואר שיטלטל את חייהם של הקוראים, והוא ישאל את עצמו: "איך ויתרתי על בחורה בעלת עולם פנימי ססגוני שכזה, שלא לדבר על כמה שהיא עשירה?"
במשך חודשים ארוכים הוא לא יצא לי מהראש; את העיניים הירוקות שלו חיפשתי בכל בחור שהתחיל איתי; מי שהיה מוזיקאי או שר כתחביב – אוטומטית קיבל אצלי שתי נקודות; וכשמישהו שממש מצא חן בעיניי ביקש את הטלפון שלי, לקחתי אני את שלו. חשבתי שאני פשוט לא אעמוד בעוד החמצה כזאת, ושמוטב שאני זו שאקבע את ההתפתחויות. לעולם לא אחכה ככה לאף בחור, החלטתי, מעכשיו - הבחורים הם שיחכו לי.
איך פספסתי שהוא גיי?
אבל החיים המשיכו, למרבה הפליאה, וגיורא הלך ונשכח. פגשתי בחורים ששיפצו לי את האגו, קשרים התחילו והסתיימו והתחילו, ואני שוב העזתי לשים את מספר הטלפון שלי ברולטה, לשחק את המשחק.
אחרי הלימודים התחלתי לעבוד בעיתון "רייטינג" כמראיינת סלבס, ובאחד הימים נשלחתי לראיין איזו שחקנית, נדמה לי שזו הייתה רות גונזלס. נסעתי לסטודיו ישן ביפו, שם נערכו צילומי השער, וכשנכנסתי - לא האמנתי למראה עיניי. גיורא עמד שם, זוהר כמו תמיד. אלא שהפעם - לא ראיתי כיפה וגם לא מבט תמים-אך-מפלרטט. עכשיו הוא לבש גופיה אדומה צמודה מאוד, התהדר בכרבולת צבועה בגוונים, אחז בידו כמה קולבים ואמר למישהי: "מהמם לך!"
הוא היה הסטייליסט של ההפקה הזו, והגינונים היו ברורים לגמרי. גיורא זה לא שם של הומו, אבל יש הפתעות בחיים.
צנחתי – פשוט ככה - על הכיסא הראשון שראיתי. מישהי שאלה אם אני רוצה קפה, ביקשתי מים. מבחינתי הטוויסט הזה בעלילה שיכתב את ההיסטוריה שלי באופן הכי מפתיע שאפשר; פתאום הסיבה לטלפון שלא הגיע הייתה כל כך חד משמעית, ואפילו שאולי הנטייה המינית שלו בכלל לא הייתה רלוונטית אז, אני כבר חיברתי הכל.
ראיתי שגיורא קלט אותי גם, אולי היה איזה הנהון ראש בינינו. רציתי לתת לו סטירה מצלצלת, ואז חיבוק ענקי, ואז להזמין אותו לקפה ולשמוע הכל; הייתי כל כך סקרנית לדעת מה עבר עליו בשנים האחרונות.
אבל לא היה לי אומץ לעשות שום דבר מאלה. היה לי ברור שאין לו מושג איזו סערת רגשות תקפה אותי עכשיו; שאני מבחינתו סתם עוד פרצוף חצי מוכר מהעבר הרחוק. העדפתי להשאיר את זה ככה. המשכתי לשבת בדממה עד שהסתיימו הצילומים, ואז הוא הלך בלי לומר מילה.
כשפתחתי פייסבוק לפני שנה וחצי בערך, הקלדתי בחיפוש: "גיורא סטוצ'ינר". עכשיו כבר לא חשבתי שכל הבנים סתומים, ולא הייתה לי בעיה להציע לו חברות. לא רציתי לומר לו דבר, רק לבדוק מה שלומו.
ראיתי שהוא חי בניו יורק, בעל תואר במנהל וסחר אופנה. כשנכנסתי לאלבומים שלו, חייכתי לעצמי קצת; איך יכולתי לפספס שהוא גיי? אבל אז כל הסימנים הראו שהוא בעניין, לא חשדתי לרגע.
המשכתי לדפדף בתמונות. הנה הוא באירוע משפחתי מוקף בחובשי כיפות סרוגות, ובתמונה אחרת – מחבק חברים הומואים במועדון. פה מצטלם עם אחיינים דתיים בהתנחלות, שם שותה משהו על החוף בבגד ים אדום קטנטן, מוקף בחתיכים.
מדהים איזו דרך אדם יכול לעבור - מלהקת הרבנות הצבאית למסיבות הגייז הכי שיקיות – ועדיין להכיל את שני העולמות בטוטאליות כזאת. מדהים גם איך שחיים של מישהו אחר יכולים להיות כל כך נוגעים ללב; ראיתי בתמונות שלו אומץ, כנות מוחלטת, קבלה עצמית. פשוט שלמות.
"מצטער שאכזבתי אותך, הייתי מתוסבך"
תוך כדי כתיבת הטור הזה, התחשק לי לפנות אליו ולשאול אותו הכל. מה כבר יש לי להפסיד, חשבתי, מקסימום הוא יעשה לי אנפרנד - גם זו סגירת מעגל. אבל החששות היו מיותרים; גיורא היה הכי חם ופתוח, ועודד אותי לשאול כל מה שבא לי.
נתחיל בזה ששברת לי את הלב, גיורא! למה לא התקשרת?
"וואו אורית, את מחזירה אותי המון שנים אחורה, לתקופה נפלאה ומאוד מבלבלת בחיים שלי. אני מרגיש שדבר ראשון אני חייב לך התנצלות, לא רציתי לשבור לך את הלב.
"אני זוכר את הלילה ההוא שהסעתי אותך הביתה. היינו צעירים, ובאמת התמודדתי אז עם הרבה שדים. הקומבינציה של היותי דתי, זמר בלהקת הרבנות, סוג של כוכב בקרב בנות 'בני עקיבא' - הפכה את הסוד שלי לכמוס יותר. אני זוכר שחשבתי כמה את יפה ומעניינת ובתוכי תמיד קיוויתי למצוא בחורה שתשנה אותי. יחד עם זאת, גם ידעתי שאם אני נקשר למישהי, במיוחד מהעולם שלנו, אני אעשה לה עוול נוראי. בקיצור, אני מצטער שאכזבתי אותך אז אבל הייתי צעיר ותמים ומתוסבך".
תמיד ידעת שאתה הומו?
"כל חיי הרגשתי שונה, ובגיל ההתבגרות כשהבנתי שאני נמשך לבנים, התפללתי לאלוהים שישנה אותי. פחדתי שאני הולך לגיהנום. היו לי התנסויות מיניות עם בנות, אבל זו תמיד הייתה הצגה. בנות הן האקססורי הכי חשוב לגיי בארון. ביום השחרור מלהקת הרבנות, הורדתי את הכיפה ועליתי על מטוס לניו יורק. אז נכנסתי בפעם הראשונה לגיי בר. פחדתי נורא, אבל הרגשתי כאילו הגעתי הביתה. אנשים חייכו אליי, הרגשתי שייך".
עוד שאלה קטנה, אם לא אכפת לך.
"תשאלי הכל".
אתה אוהב את יזהר כהן?
"ברור! גם דורון מזר הורס!"
יו, אתה אוהב את כל מי שאני אוהבת! גם אילנה אביטל?
"היא המלכה!"
המשכנו לפטפט. הוא סיפר שהקשר עם משפחתו הדתית קרוב מאוד, שההורים שלו מדהימים ואמא שלו אפילו מנסה לשדך לו בנים של חברים. אמר שבגיל שלוש קרוב משפחה הומו הודיע לאמא שלו שהבן שלה גיי, ושהוא תמיד שיחק בברביות ותפר להן שמלות יחד עם סבתא שלו, שהייתה מעצבת אופנה.
התרגשתי. בימים האחרונים החלפנו בינינו אלפי מילים; הוא פרש בפניי את סיפור חייו והביא אותי לדמעות.
זה הסיפור הקטן שלי
אולי זה לא כזה ביג דיל; בכל זאת, יש אכזבות שורפות יותר, יש סיפורי אהבה עמוקים באמת. אבל הסערה שפרצה כאן בעקבות דבריה של אנסטסיה מיכאלי - שבינתיים שככה מעט - החזירה אותי לסיפור הקטן שלי על ההומו הראשון שהכרתי, שהיה הפנטזיה הראשונה, האכזבה הראשונה, ובסופו של דבר – השראה ענקית.
גיורא בשבילי זה שם של בן אדם יפה מבפנים ומבחוץ, והיום אני קצת גאה בזה שדווקא הוא – היה הראשון שהחזיק את הלב שלי בידיים.