יש לי הרבה סיבות להיות גאה בגיא, הבן שלי בן השבע: הוא מדקלם את לוח הכפל יותר טוב ממני, יודע לחקות את סבא בדיוק מושלם, ומכפכף את אחותו הקטנה ממש בעדינות. גם יש לו כישרון טבעי לקלף קלמנטינה בלי להפוך אותה לגוש של מיץ, לספר בדיחות עם פאוזה מוקפדת לפני הפאנץ' ולפרשן משחקי כדורסל.
אבל השבוע הייתי גאה בו על זה שהצליח לעמוד על רגל אחת ולהניח את האצבע בדיוק במרכז האף. "בדיקה נוירולוגית תקינה לחלוטין", הכריזה הרופאה, והוא הצטנע: "זה היה קלי קלות".
"נהדר, אני ממש שמחה", אמרתי לו, ונראה לי שהוא הבין למה הקול שלי רעד קצת.
זה היה מן יום כזה שבו כישרונות והישגים נראים פתאום כל כך חסרי חשיבות לעומת היכולת המופלאה הזאת, לעמוד על רגל אחת ולהניח את האצבע בדיוק במרכז האף.
"משהו ויראלי"? הלוואי
זה לא שמיד חשבתי על גידול בראש. אני בן אדם אופטימי בסך הכל; לא ממהרת לאמץ תרחישי אימה, סבורה שאקמול ושופינג הם תרופה לכל דבר, ושבסוף מירי רגב עוד תעשה רילוקיישן לאוסטרליה.
אבל כשגיא התקפל בסלון, החזיק את המצח בשתי ידיים וצעק: "הראש, הראש" – מה אני אגיד לכם, זה לא נראה לי כמו סתם צינון.
התחלתי לדאוג. בניגוד לפעמים קודמות שבהן מזגתי לו כוס מים בטעם אפרסק, נזפתי בו שהוא לא שותה מספיק והבטחתי ש"יהיה בסדר". כן, הוא התלונן על כאבי ראש בזמן האחרון, אבל אני לא התרגשתי. נו, אז כואב לו קצת הראש, למי לא? החיים זה לא פיקניק, גם בכיתה ב'.
אלא שביום ראשון הוא העיר אותי בשלוש לפנות בוקר, ואמר שהוא לא מסוגל להרים את הראש. אז הוא נשאר בבית עם אבא, ובצהריים נרדם למשך ארבע שעות, וכשהתעורר רועד מתחת לשמיכה הבנו שאין ברירה, חייבים לטוס למיון.
בינתיים הוא גם הספיק להקיא. פעמיים. באוטו שלי.
ילד בגילו שבוכה מכאבי ראש זה עסק מלחיץ לכל הדעות, וצפירות הרגעה החלו להגיע אליי מכל עבר. מה לא היה שם; "אל תדאגי, זה בטוח משהו ויראלי"; "הוא קיבל מכה בימים האחרונים?"; "ככה גילו אצל אחיין שלי אפילפסיה"; "נשמע כמו שפעת קשה, יש לו חום?"; "אולי זו תגובה פסיכוסומאטית, תבררי אם הוא רב עם חבר בבית הספר".
והאמת היא שהייתי חותמת על כל אחד מאלה באותו רגע, ולו כדי לפזר את ערפל אי הוודאות.
בבית החולים נבדק חשש לדלקת קרום המוח, אבל אחרי סדרת בדיקות שלא העלתה דבר, החליטו להשאיר אותו ללילה. "בריאות תקינה בדרך כלל, כאבי ראש חזקים עד בכי", קראתי בטופס האשפוז. "בטן רכה, קרקעית עין תקינה, הכאבים פוחתים אחרי נטילת נורופן, נשללה פגיעה פיזית".
נשללה פגיעה פיזית, אלוהים. כמעט בלעתי את המסטיק כשהבנתי כמה חשדנים רופאים אמורים להיות בכל פעם שעוד ילד נכנס עם אמא לחדר מיון.
"אולי אלוהים רומז לנו משהו"
דברים שהטרידו אותי אתמול: חבר יקר עזב לשליחות בחו"ל, ואני כבר מתגעגעת; בשכונה שבה אנחנו מתגוררים כרגע, אין הרבה זוגות צעירים והילדים שלי קצת משתעממים בשבתות; המאייר שלי עזב אותי ואני צריכה למצוא לו מחליף; עדיין לא תליתי תמונות בדירה החדשה.
דברים שמטרידים אותי היום: מה יהיה אם לא אשיג טופס 17 לבדיקת MRI? עם כל הכסף שאני משקיעה בביטוחי בריאות, אני לא חושבת שאני צריכה לממן לבד סריקת מוח; אם יתקבלו תוצאות גרועות – מה יהיה? עם גיא, עם המשפחה, איתי? זה פשוט נורא ואיום שכל החיים אני כזאת פרינססה מפונקת, כי הנה עכשיו כשקצת קשה – רק קצת, אפילו לא מאוד – כבר אני מתפרקת.
ומה יהיה על הטור הזה? לא בא לי לכתוב יומן סרטן, אולי פשוט אתפטר ואלך להיות קופאית בסופר, גם ככה אני מרגישה לפעמים שהשאיפות המקצועיות שלי מוגזמות לגמרי, שכל הסמי-קריירה הזאת היא טעות אחת גדולה.
"אולי אלוהים מנסה לרמוז לנו משהו", אמרה חברתי ד' בהיסוס. גם היא מצאה את עצמה לאחרונה בחדר מיון עם הילד, אם כי היא יצאה בזול; סתם דלקת ראות עצבנית. "מה אלוהים מנסה לרמוז?", לא הבנתי. "לא יודעת", היא משכה בכתפיה, "אולי שאנחנו צריכות להיות טובות יותר, אולי שצריך לבדוק מזוזות".
פתאום אני קולטת שכשרע - היא, אוכלת השרצים, מכה על חטא ופוחדת שאלוהים מעניש אותה בעוד שאני, המאמינה, תוהה אם הוא בכלל קיים.
בית חולים זה לא מקום לילדים?
כי איפה הוא, סליחה? אומרים שאלוהים נמצא בכל מקום אבל כאן, בחדר המיון של בית חולים "שניידר" לילדים, אני פתאום לא מצליחה לראות אותו. אולי הוא יצא להפסקת סיגריה ושכח לחזור, אולי גם הוא עסוק בנושא האיראני ומזניח את כל השאר.
בכל אופן, כבר קודם, בכניסה, קפאתי לרגע כשקלטתי ילד עם קרחת מבהיקה משחק באוטו עם שלט רחוק. גבו היה מופנה אליי, הוא לחץ על הכפתורים בנחישות והשמיע קולות של סירנה. מבנה הגוף, הראש הקטן, ההתלהבות הילדותית – הזכירו לי את גיא כל כך, שפשוט נתקעתי, לא הייתי מסוגלת לזוז. הילד הזה היה יכול להיות שלי, שלכם, של כל אחד. חיפשתי בתיק את משקפי השמש כדי שאוכל לבחון אותו לרגע בחופשיות, אבל אז אמא שלו תקעה בי מבט של - כן גברת, איך אפשר לעזור לך? – ואני צנחתי על הספסל הקרוב.
הילדים האחרים שראיתי עכשיו נגעו ללבי לא פחות: פה תינוקת יחפה מחוברת לאינפוזיה ובוכה בזרועות אביה, שם פיליפינית מסיעה ילדה על כיסא גלגלים. ופעוט יפהפה שוכב מעורסל בחיק אמו, מחבק דובי קטן. אולי הוא מביט בי עכשיו, אולי הוא סתם אפאתי. מה קרה לו?
אם לא הייתי מתביישת, הייתי מתעכבת על כל הילדים אחד אחד, מבררת מה מצבם, מוודאת שחוסר האונים זמני, שהכל מטופל ובשליטה, שצפוי סוף טוב.
פעם, כשרציתי לבקר את סבתא שלי בטיפול נמרץ, אמרו לי ש"בית חולים זה לא מקום לילדים". אז מה עושים פה כל הילדים האלה, לעזאזל?
כן, אני יודעת שדרדסים בפיג'מות בית חולים זה לא קונספט חדשני במיוחד אבל פתאום, כשגם הילד שלי שוכב שם מחובר לאינפוזיה, אני תוהה איפה הוא בעצם, האלוהים הרחום והחנון הזה.
היחיד שהצליח להרגיע אותי היה נוירולוג חביב. "סביר להניח שהכל בסדר", הוא אמר למחרת האשפוז, "אפשר לעשות MRI ליתר בטחון, אבל זה לא שפתאום נגלה ממצא מפתיע. יש סימנים מקדימים לדברים שאת חוששת מהם, ואצל הבן שלך לא ראינו את הסימנים האלה".
הוא המשיך להסביר, ואיכשהו הבנתי שבאמת כדאי להוריד קצת לחץ; לגלות גידול בראש כתוצאה מכאב ראש, זה קצת כמו לאבחן לוקמיה כי פתאום נוזל לך דם סגול מהאף.
בינתיים מצבו של גיא השתפר פלאים, ואנחנו שוחררנו לדרכנו. "עכשיו תלמדי שאני לא משקר", הוא אמר לי בדרך, "אתמול שמעתי אותך אומרת לאבא שאני סתם לא רוצה ללכת לבית הספר, וזה גרם לי צער".
המשכתי לנהוג בשתיקה, משתדלת לא לחטוף אירוע לב מרוב חרטה וייסורי מצפון.
טכנית, הוא יותר בריא ממני
התוצאות הרשמיות של בדיקת ה- MRI יגיעו רק בעוד כעשרה ימים, אבל רופא שהעיף בה מבט הרגיע שהכל בסדר. מסתמן שזו הייתה מיגרנה ממש חזקה. אני אחדד: מסתמן שלגיא יש נטייה למיגרנות ממש חזקות. שזו בשורה לא מאוד נעימה, אבל גם לא מאוד קשה. בכלל, עם כל הבדיקות שעבר ושנמצאו תקינות – טכנית, כרגע הוא יותר בריא ממני.
הבוקר הוא שמח לחזור לבית הספר, וגם להשתתף בחוג כדורסל. והנה הוא שוב יכול לפרשן משחקים, לקלף קלמנטינות, לחקות את סבא ולכפכף את אחותו הקטנה ממש בעדינות. אני מצדי, שוב מוטרדת מהחבר שעזב, מהמאייר שפרש, מהשבתות המשעממות ומהתמונות שעדיין לא תלויות על הקיר. והלוואי שאלה יהיו הצרות שלי תמיד.