לא רבים יודעים זאת, אבל אני פייטרית שחבל על הזמן. כלומר, פה ושם אני יכולה לבהות בפרקים של היפים והאמיצים עם פירורי פריכית על החולצה, אבל רוב הזמן אני נחושה, מעשית, מסמנת לעצמי מטרות ומשיגה אותן. כרגע, למשל, המטרה שלי היא להוריד שלושה קילו, או כמו שמדריך הספינינג שלי קורא לזה: "המטרה שלך כרגע היא להוריד שלושה קילו".
אי לכך ובהתאם לזאת אני מעוניינת לחסל את תעשיית הגרנולה בארץ, לאחר שהגעתי למסקנה שמדובר באויב אכזר; יושבות להן צנצנות יפות על המדף בסופר, בריאות ותמימות למראה, אבל בפנים – שוד ושבר! 530 קלוריות למאה גרם, ומי יכול לעצור במאה גרם, מי? אז פרסמתי סטטוס אזהרה בפייסבוק והפצרתי בחברותיי בקבוצות הוואטסאפ השונות להפסיק לצרוך את המרשעת לאלתר, וכולי תקווה שבקרוב היא תרד מהמדפים ולא תפתה אותי יותר לעולם. חרם צרכנים, בנות! אני לא צוחקת!
"את ממש מגזימה, שתדעי", נוזפת חברתי ג'. "כמה אפשר לשמוע על הגרנולה שלך ועל הספינינג? מדהים איך משטר הרזון שוטף לכולן את המוח".
ג' היא פמיניסטית גאה, ובניגוד אליי – עלמה שחשה כישלון עם כל קילו מיותר שמתיישב עליה – היא כבר שנים קונה את בגדיה בחנויות לעסיסיות בלבד, ומרגישה עם עצמה טוב מאוד, תודה רבה. בדרך כלל אני מקבלת את נזיפותיה בהכנעה; אכן, אין ספק שהמודלים הבלתי אפשריים מהפרסומות ומהמגזינים השתלטו גם עליי.
רק שהשבוע קיבלתי חתיכת תזכורת לזה שעם כל הכבוד, תעשיית היופי מייצרת קורבנות אומללים ממני.
* * *
הכל התחיל בגלל א', צלם אופנה מחונן שתחביבו העיקרי הוא להציף את הפיד שלי ביפהפיות מדהימות. תמיד כשהוא מעלה צילומים חדשים אני נדרכת לרגע ואומרת לעצמי שהופה, נמצאה היורשת לבר רפאלי; ואז הוא מעלה תגלית חדשה שמורידה את הקודמת לדרגת סגנית, וכן הלאה.
אבל לפני כמה ימים הוא צילם מלאכית אמיתית; מדובר בדוגמנית בת 20 שבגדול ניתן לומר עליה שהיא ההוכחה לכך שיש אלוהים. ואולי היא אלוהים בכבודה ובעצמה? בכל אופן, נכנסתי לפרופיל שלה לבדוק, ומצילום לצילום השתכנעתי שמדובר ביצור המרהיב ביותר שראיתי מימיי. העיניים, השפתיים, השיער, שלא לדבר על הגוף המושלם – מה קורה פה? הכל כמו לפי הזמנה.
המשכתי לדפדף באלבום, ואז ראיתי את התמונה. ברגע הראשון לא הבנתי: זאת היא? לא יכול להיות. מה לה וליצור הזה עם הכתפיים המצומקות, עצמות הבריח שכמעט יוצאות מהגוף, השקעים בלחיים?
"אני מתגעגעת לתקופה שבה הייתי רזה להחריד, כדאי לי לחזור לשם?", ראיתי פתאום את הכיתוב ליד התמונה. לקח לי כמה שניות להבין שהמלאכית שלי סבלה מאנורקסיה, אבל מה שהטריד אותי לא פחות היו התגובות. למעט אחת, כולן כתבו לה שהיא יפה גם כך וגם כך, ובכל מקרה אף אחת לא הזדעזעה במיוחד מהאפשרות שחברתה תחזור לחיות על קפה וסיגריות.
כבר יצא לי לפגוש דוגמניות ושחקניות עם הפרעות אכילה ברזומה, אבל ראשית - לא ראיתי אותן בתקופה הרעה; ושנית - האנורקסית שהביטה בי מהצילום, באה לי לחלוטין בהפתעה. איזה טירוף: רגע אחד אני נתקלת בעלמה הכי מושלמת שיש, ורגע אחר כך אומללותה מוטחת בפניי כמו עגבניה בפרצוף.
מאנורקסיות לשעבר אני יודעת: מדובר במלחמה לכל החיים, הימנעות ממזון היא אקט ממכר, ובדיוק כמו אלכוהוליסטים או מהמרים כפייתיים, גם אנורקסיות שהחלימו צריכות להיזהר שלא ליפול שוב. נראה היה שהבחורה הזו בהחלט מועדת לפורענות; תהיתי האם יש בסביבתה מי שיציל אותה מעצמה.
* * *
פתגם עממי גורס שאחרי גיל ארבעים כל אישה נראית כמו שמגיע לה. אני חושבת שאחרי גיל ארבעים כל אישה נראית כמו שחשבון הבנק שלה מאפשר, אבל זה נכון שכשמסתכלים על נערות זוהר לשעבר בגילים הללו, אפשר לדעת אם הן אכן היו דוגמניות בכל רמ"ח אבריהן הארוכים, או שמא התקופה ההיא הייתה עבורן מלחמת התשה מטורפת.
בסוף השבוע יתקיים אירוע לא שגרתי בתעשיית האופנה - פגישת מחזור של כל דוגמניות העבר. מחלי גולדנברג ואלונה פרידמן ועד מיכאלה ברקו ושלי גפני; כולן הוזמנו לאירוע שיהיה סגור לתקשורת, לבקשת הבנות. לכבוד הפגישה, העלתה סוכנת העל בטי רוקאווי תמונות מהאלבום הפרטי שלה, משלל הפקות אופנה משנות השמונים והתשעים. כל כך יפות הן היו אז, לפני עידן הסיליקון והבוטוקס בגיל 28, אבל לטעמי הייתה אחת יפה מכולן: אלונה פרידמן. לא יודעת כמה מכם זוכרים אותה; אני זוכרת היטב, ולא רק בגלל היופי. פרידמן הפכה, שלא מרצונה, לסמל המאבק בהפרעות אכילה.
זה התחיל עם פרסום תמונה שלה כחיילת שמנמנה בטירונות, שנמרחה בכל העיתונים. כל צלמי האופנה דאז התרעמו על הדוגמנית חסרת האחריות שזנחה את החיטובים לטובת בורקס בקנטינה. פרידמן נעלבה והשתבללה, אבל בסופו של דבר החליטה לפתוח את הפה - מה שנחשב לאקט אמיץ באותם ימים, בטח לדוגמנית. היא החלה לספר על הדיאטות הבלתי אפשריות שנכפו עליה, על אימוני הספורט האובססיביים שלקחו לה את שמחת החיים, על חוסר שביעות הרצון התמידי של צלמים ממנה ומשכמותה. פרידמן דיברה בפתיחות על המחיר הכבד שמשלמות דוגמניות שלא נולדו עם גנטיקה "שדופה", על הקשיים הפיזיים והנפשיים בדרך לבגד הים הקטנטן.
כן, כל כך התרגלנו לשנוא את האלילות האלה מהמגזינים, ששכחנו שבסך הכל, דוגמניות עובדות קשה מאוד כדי ליישר קו עם מודל היופי שהן אמורות לקדם, מודל שמשנה לשנה הופך ליותר ויותר קיצוני.
* * *
אין ספק שאם הבחורות שמחייכות אליי בפרסומות היו בעלות מידות גוף שפויות, הייתי מרשה לעצמי לנשנש הרבה יותר, להתאמן הרבה פחות, ובאופן כללי - להיות מבסוטה מעצמי גם עם שלושה קילו עודפים. אבל הקורבן האמיתי של משטר הרזון הוא לא אני, בת התמותה; אלא אותה דוגמנית שגם עבורה מודל היופי הפך לבלתי אפשרי.
בשביל שתינו מידה 34 היא קונספט מייאש, אבל בעוד שלי מותר לדלג עליו, היא חייבת לשחק את המשחק. וכמה דם, יזע ודמעות היא שופכת כדי להשתתף בו? השבוע, מול התמונה של המלאכית האנורקטית, לרגע אחד קיבלתי מושג.