אין שום דבר מצחיק בתופעת הליצנים שהולכת ומתפשטת ומטילה מורא על כולנו. הסיבה היא פשוטה: זה לא מעשה קונדס, ולא שובבות נעורים. מדובר בתופעה חמורה, מדאיגה ומסוכנת לכולנו. ובמילים פשוטות: זהו גל עבריינות וההבדל הוא מהותי. בראש ובראשונה בכוונות של הצעירים שהולכים, מתחפשים, ונושאים איתם כלי נשק של ממש: מאלה ועד גרזן. לא מצחיק.

מחפשים לגרום לסבל של אחרים

כל אדם שחי בתוך חברה חייב לנהוג על פי חוקיה ולאמץ נורמות התנהגות שמטרתן להגן על הזולת. לאנשים שונים יש עמדות שונות כלפי בני האדם בחברה. מדובר בקו רצף: חלק מבני האדם יתרמו לזולת, יתנדבו ויסייעו כמיטב יכולתם. יש אנשים שאינם מתעניינים בקשייהם של אחרים, אך הם לא יפגעו בזולת. הקבוצה המסוכנת היא של אלה, שיגרמו במו ידיהם לסבל של אחרים. כרגע, חלק מהם מתהלכים ברחובות מחופשים לליצנים.

כאשר אדם מעוניין לבצע מעשה, עליו להפעיל שיקול דעת ולנהוג באחריות: לבחון את התועלת שצפויה בעקבותיו, (הנאה למשל), אל מול פוטנציאל הנזק שייגרם לעצמו או לזולת. כאשר אדם מבצע "מתיחה" או מעשה קונדס, כוונתו להצחיק, לשעשע. יתכן שהוא טועה בשיקול הדעת, אך הוא מעריך שהתועלת שהמעשה יניב, שעשוע וצחוק, תעלה על הנזק. הוא אינו מבצע את המעשה מתוך רצון להרע. אין כוונתי להגן על מעשי קונדס, אך חשוב להבהיר: ה"ליצנים" המפחידים אינם נכללים בקטגוריה זו. הם מכינים את התחפושת, מצטיידים לעיתים בכלי נשק – מתכננים פעולה במטרה להפחיד, להטריד, להפריע! הם יודעים שמדובר במעשה אסור ובוחרים לבצע אותו, תוך הפגנת זלזול בנורמות החברתיות, חוסר התחשבות בזולת ורצון לפגוע.

ל"ליצנים" הללו עמדה מוטעית כלפי בני האדם בחברה. הם אינם מעניקים חשיבות מספקת לנזק, שהם עלולים לגרום לאחרים, ומעבירים מסר לכולנו: עיזרו לנו! אנחנו במצוקה! תפקידנו כחברה לקלט את אותות המצוקה שהם משדרים, לאתר אותם, למנוע מהם לפגוע בזולת ובעצמם ולהעניק להם את הטיפול שהם זקוקים לו. 

מתבגרים, גיל ההתבגרות (צילום: Shutterstock)
זיכרו: לא כל מתבגר הוא פצצת זמן מתקתקת | צילום: Shutterstock

זיקה חברתית אפשר וחשוב לפתח

פרופ' אלפרד אדלר כתב: "אנו למדים לראות בעיני זולתנו, להקשיב באוזניו ולחוש בלבו... לכל אדם יש יכולת להיות מעוניין באחרים, אלא שיכולת זו יש לפתח ולאמן, אחרת ההתפתחות שלה תיעצר". כלומר, היכולת "לראות" את האחר ולחוש אמפתיה כלפיו היא נלמדת! אחד התפקידים החשובים שלנו, ההורים, הוא לסייע לילדינו לפתח זיקה חברתית ברמה גבוהה, לפתח עמדה חיובית כלפי בני האדם, בעלי החיים, הצומח והדומם בעולמנו.

גיל ההתבגרות הוא גיל לא רגיל: הנוער מבולבל, מחפש ובונה את זהותו. החברה מעבירה מסרים סותרים: אתה גדול – יכול לנהוג. אתה עוד לא מספיק מיומן – אינך יכול לנהוג ללא ליווי. אתה בוגר ויכול לפתוח חשבון בנק. אתה צעיר ולא יכול להצביע בבחירות, ועוד. אכן, מדובר במתבגרים – כבר לא ילדים ועדיין לא מבוגרים בשלים. ועם זאת – רוב בני הנוער אינם מסתכנים ואינם מסכנים אחרים! גיל ההתבגרות לא חייב לכלול "מרד", ובטח שלא התנהלות עבריינית, כמו זו שאנו חווים כרגע – גל של אלימות מתפרצת.

הפסיכיאטר דניאל עופר אפיין שלוש קבוצות של מתבגרים:

1. מתבגרים רגועים (הם לא מפחידים אנשים)
2. מתבגרים מתונים יחסית (גם הם לא מפחידים אנשים)
3. מתבגרים מסכנים ומסתכנים.

קיים קשר הדוק בין הסגנון של המתבגר, לבין סוג ההורות שהוא חווה. כלומר: האחריות היא שלנו, ההורים! לא נוכל להסתתר מאחורי אמירות של "זה גיל כזה". ממש לא! הורים שגידלו מתבגר שאינו אמפתי, מתבגר שעסוק רק בעצמו ("כייף להפחיד") ואינו ער לסבל שהוא גורם לזולת – אחראים לטפל בו ולמנוע ממנו להזיק לאחרים! המתבגר הזה הוא גם כאוב וגם מכאיב. הוא זקוק לסיוע. הוא מתחפש לליצן כדי להעביר מסר – "אני זועק לעזרה!" 

אישה מפחדת מציצה דרך היד (צילום: Ipatov, Shutterstock)
הפחד הוא אמיתי וממשי מפני אנשים שמבקשים להזיק לאחרים | צילום: Ipatov, Shutterstock

מתבגרים הם לא "פצצה מתקתקת" – אבל חלקם מסתכנים וחלקם פונים לפעילות עבריינית ומסכנים אחרים. עלינו להיות – כל הזמן – עם יד על הדופק. לבחון את סגנון ההורות שלנו ולשמור על ערוצי תקשורת פתוחים עם המתבגרים. לפנות לטיפול מקצועי בעת הצורך! התנהגות עבריינית אינה  משחק ואינה מצחיקה. היא מסוכנת מאוד!

כיצד נסייע לילדינו, להתמודד עם ה"ליצנים"?

ערוצי תקשורת פתוחים.  ילדים מקשיבים, קולטים ומעניקים פרשנות למידע שקיבלו. הילד שלכם שמע על ה"ליצנים" ואומר "אני פוחד"? אל תשללו את רגשותיו! תנו לגיטימציה: "הליצנים האלה באמת מפחידים. לכן, אנשים שמבחינים בהם פונים למשטרה, שמגיעה ועוצרת אותם".  הילד לא אמר דבר? יתכן שהוא נחשף למידע ויתכן שלא. כך או כך – עדיף שישמע מכם על הליצנים ויקבל מידע אחראי ומבוקר: "יש נערים שמתחפשים לליצנים ומנסים להפחיד ילדים. המשטרה עוצרת אותם. התופעה הזו תחלוף".

חיבור לכוחות.  הכרתם ברגשותיו? עכשיו עוברים לצעד השני – עידוד! "נכון, זה מפחיד. בוא נדבר על דרכים להתגבר". ראשית, מזכירים לו עד כמה הוא ילד חזק, כלומר בעל יכולות: אתה יודע לצחצח שיניים. אתה יודע להפעיל מחשב. אתה תדע גם להתגבר על הפחד מה"ליצנים".

מציידים ב"ארגז כלים". אם נלך יחד ברחוב ונראה ליצן כזה, מה תוכל לעשות? אפשר לתת יד לאמא, אפשר לנשום נשימות עמוקות, אפשר להתקשר למשטרה.

הבהירו לילדים הגדולים יותר שאין זה  מתפקידם לצאת "לצייד" אחר ה"ליצנים". כאשר הם מבחינים ב"ליצן" עליהם להתרחק ולהתקשר מיידית להורים או למשטרה! לא מדובר במשחק! הבהירו לילדיכם: ה"ליצנים" הללו מוכיחים בהתנהגותם, כי כוונתם להרע. במדינה מתוקנת ישנם גורמים מוסמכים, שתפקידם להגן על כולנו. 

בבית נוכל להתאמן בעזרת ארגז כלים רחב מאוד:

"צייר לי את הפחד – איך הוא נראה? צייר גם איך תנצח אותו".

"רוצה לקפוץ / להתגלגל קדימה ואחורה / להקשיב למוסיקה – עד שתרגיש רגוע יותר?"

למדו ילדים להשתמש בדמיון – "אתה יכול לדמיין בועת הגנה שעוטפת אותך. אתה יכול לדמיין גלימת קסמים שמגנה עליך".

מבחינים בין "הגנה" ל"הגנת יתר"

חובתו של כל הורה להגן על ילדיו. עם זאת, עלינו להפעיל שיקול דעת, ולהבחין בין "הגנה" אשר מעצימה את הילד ומעניקה לו תחושת בטחון, לבין "הגנת יתר" אשר מעבירה מסרים בעיתיים: "אתה קטן וחלש. העולם הזה מסוכן. אני יכול להתמודד, אך אתה לא מסוגל. אז אני אשמור עליך כל הזמן".

כרגע, אכן מסוכן לצאת לרחוב ולפגוש "ליצן". ילד עלול לרוץ לכביש, לחוות התקף חרדה, ליפול ולהיפצע עקב בהלה ועוד. אם היה מסתובב עבריין מסוכן ברחוב, לא הייתם מאפשרים לילדים לשחק בחוץ ללא השגחה. כך כדאי לנהוג גם כעת, עד שהגל העכור הזה יחלוף.

עם זאת, הורים מספרים על ילדים שרוצים לישון במיטת ההורים, מבקשים שההורים ילכו איתם לשירותים ועוד. כאן תפקידכם לערוך הבחנה ברורה: "אין "ליצנים" בבית. אתה מוגן ושמור! בחוץ – נהיה לצידך עד שיתפסו את כל ה"ליצנים" המפחידים האלה. בבית – העניינים מתנהלים כרגיל. אתה ילד חזק, ואתה תתמודד!" נקשיב לו, נצייד אותו בכלים להתגברות, ולא נחליש אותו על ידי הגנת יתר. נעשה זאת בתקיפות אדיבה. תקיפות של ההורה כלפי עצמו: אני לא מלווה ילד בן שבע לשירותים בבית. אדיבות כלפי הילד: "אני סומך עליך, הבית מוגן, ואתה יכול להשתמש בכלים ששוחחנו עליהם (לדמיין גלימה, לנשום עמוק...)"

שאלה חשובה נוספת הופנתה אלי מהורים: "איך להסביר לילדים שמכירים את הילדים שעשו את המעשה, למה החברים שלהם עשו את זה, ואיך הם צריכים להתייחס אליהם בעתיד?" הילדים שעשו את המעשה זקוקים לטיפול! הם לא צריכים להיות מודרים מהחברה, אלא מטופלים על ידה. הם עשו את המעשה, כי הזיקה החברתית שלהם לא היתה מפותחת. אנחנו – החברה – צריכים לסייע להם לחזק את הזיקה החברתית שלהם.

_OBJ

נסביר לילד שלנו, שההתנהגות הזו אינה ראויה. נפריד בין עושה למעשה: זה לא "הילד הרע", אלא ההתנהגות שאיננה מקובלת. נסביר  כי התנהגות מקובלת וראויה היא כזו שאינה פוגעת – לא בי, ולא בסביבה (בני אדם, בעלי חיים, הצומח והדומם). הילדים שהתחפשו ל"ליצנים" במטרה להפחיד עשו טעות. התפקיד שלנו הוא לעזור להם לשפר את התנהגותם.

בעזרת תקשורת חמה ופתוחה, נוכל להגן על ילדינו. עידוד, העצמה והימנעות מהגנת יתר יאפשרו לנו לחזק אותם. במקום להימנע משיחות על הנושא,  נקשיב להם, ניתן לגיטימציה לרגשותיהם, נצייד אותם בארגז כלים עשיר להתמודדות, ואף נסייע להם לפתח זיקה חברתית גבוהה.

*הכותבת היא מרצה בכירה במכון אדלר, מחברת הספר "תפקיד חייך". הכתבה כתובה בלשון זכר מטעמי נוחות, אך מתייחסת לבנות ולבנים כאחד.