אני לא אשכח כמה התרגשתי כשהבן הבכור שלי עלה לכיתה א'. כל כך רציתי שיסתדר, שיהיה תלמיד טוב, שהמורה תאהב אותו מהרגע הראשון, שיהיו לו מלא חברים, שיהיה בכיתה עם החברים שביקש, שיכין שיעורי בית כראוי, אם אפשר בלי עזרה - עדיף, שילמד מהר לסדר את התיק, שיאהב שיעורי ספורט ושמתמטיקה לא תהיה עול עבורו. מה הפלא שנלחצתי כשהגיע הרגע?
מי אמור להגשים את כל הדבר הנפלא הזה שאני מייחלת לו? במי זה בכלל תלוי והאם זה באמת אמור להתממש אחד לאחד? ואולי בעצם בכלל עדיף שלא. שלא יתממש, כי אם הכל "יסתדר כרצוני", ימנעו למידות, תימנע התפתחות חשובה והיא: התמודדות עם אתגרים לא קלים.
שווה, להתבונן, מה אוגר בתוכו כל הרצון הזה, מה בעצם, אני במו מחשבותיי, עורמת על הרצונות והאיחולים החשובים שלי? קוראים לזה - ציפיות גבוהות מידי.
רק שיתקבל לחמש יחידות מתמטיקה
בואו נפרוט את זה רגע לשתי דוגמאות. אילו ציפיות יכולות להסתתר סביב המחשבה שאני רוצה בשבילו את הטוב ביותר? הראשונה היא כמובן שיהיה תלמיד טוב. מאחורי זה יש ציפייה שישתתף בשיעורים, שיצליח במבחנים, שיקשיב בשיעורים, שתמיד יזכור להביא את כל החפצים, שיכין שיעורי בית ואולי אפילו יעזור לחברים, שעד ראש השנה כבר ידע לקרוא ויתקדם ככה שבכיתה י' יתקבל לחמש יחידות מתמטיקה.
דוגמה נוספת היא שיסתדר חברתית. הציפייה הלא מוצהרת הזו היא מלא דברים, כמו - שיהיה לו חבר ממש ממש טוב וקרוב, בעצם עדיף שלושה (כי אולי אחד יעשה רילוקיישן), שתהיה לו חבורת חברים מגובשת, אחים כאלה, שיהיו אחר כך יחד בכל המסגרות ויגדלו יחד את הילדים שלהם, שיהיה אהוב, שיעשה דברים שיגרמו לו להיות אהוב. בקיצור, כמה ציפיות יש לנו? ועד לאן הן מגיעות בשמיים?
מה המסר שעובר לילד דרך ציפיות גבוהות?
הרבה תלוי בתגובה שלנו, ההורים. איך אנחנו מגיבים לסיטואציות שונות של עמידה או אי עמידה בציפיות. מצד אחד, אם מצפים ממני, סימן שחושבים שאני מסוגל, שיש לי יכולת גבוהה, שאפשר לסמוך עלי.. אם לא מצפים ממני, אז בטח שלא אצפה מעצמי וגם לי, לא יהיו ציפיות גבוהות מעצמי.
האתגר העיקרי שלנו, בעיניי, זה לא לקשר בין הציפיות הגבוהות שיש לנו, לבין הענקת תחושת הקבלה של הילד, בבית. האם כדי להרגיש תחושת ערך טובה, צריך להתיישר ולקיים את המצופה כדי לא לאכזב? ומה קורה אם אני מאכזב?
לצפיות יש מחיר. לעיתים הוא גם כבד
למשל: אם הילדה עומדת בציפיות, לכאורה, אין בעיה, היא "מספקת את הסחורה" המצופה ממנה, ההורים מרוצים, הילדה מרוצה, איזה יופי. אבל האם לקחנו בחשבון את האפשרות שמותר גם מידי פעם לא? לא להיות תלמידה טובה, לא לזכור מה היו שיעורי הבית? חשוב לא להפוך את הציפיות ל"תנאי קבלה". והנה האתגר הגדול יותר, מה קורה אם לא? לנו יש ערימת ציפיות, שלא מתממשות.
למשל: אם אני מצפה שביתי תתחבר מהר לחברות חדשות ולוקח לה זמן, זמן שכבר עבר בהרבה את הסבלנות שלי ואת הציפייה שלי, שהנה כבר סוכות וזה לא קרה, מה קורה אז? כשציפייה שלנו לא ממומשת על ידי הילדים, אנחנו נכנסים לאמביציה גדולה מידי לגרום לדברים לקרות ומעיקים עליהם בציפיות הגבוהות, שוכחים לגמרי מיהם, למה הם זקוקים מאתנו ברגעים מסוימים של קושי ודוחפים קדימה, למלא את החסר. אנחנו נלחצים, מלחיצים, גורמים לסטרס אמיתי וקשה על הילדים, לתחרותיות מול האחרים, לביקורת עצמית, לוויכוחים ומתחים ויש ילדים שזה אף יגיע אצלם לתחושת ערך נמוכה ועד להימנעות מעשייה.
אז מה כדאי?
- להפריד את הקשר בין מילוי ציפיות לתנאי לקבלה:
לא להעביר מסר שאנחנו מרוצים ממך כל עוד אתה ממלא את הציפיות שלנו. אלא שאצלנו בבית, מותר לטעות, מותר להיכשל, מותר לחשוב אחרת, לעשות אחרת.
איך? אם הילדה לא עמדה בציפיות שלי, לא להתחיל לחפור סביב זה, עד ש"תתיישר". לדוגמא: "אז למה לא היית עם יעל בהפסקה? למה לא פנית למורה?" כל שאלות ה"למה" האלה, הן בעצם העברת ביקורת, שנובעת מהציפייה שלי, שהילדה שלי תדע מה לעשות, איך לנהוג בכל סיטואציה ולפתור אותה בדרך שאני הייתי ממליצה לה. - להפריד בין אי יכולת מסוימת של הילד, לתחושת הערך שלי – ההורה:
איך? לשים לב לשיח הפנימי שמנהלות המחשבות שלי. בדרך כלל, אנו תקווה שילדינו יעמדו בציפיות שלנו, כי אז נוכל להתרווח בכיסא הערך שלנו ולהנות מהסיפוק שהכל מתרחש לפי הצפיות שלנו. היופי הוא ללמוד להסתכל על כל ילד כמו שהוא, עם היכולות שלו, החלומות שלו, ולדעת שגם לכל אחד יש את הקצב שלו, לא הכל קשור אלינו ויחד עם זאת הכל מאד קשור אלינו. עדיין, לכל ילד זכות טבעית, להיות מי שהוא. הוא לא שלוחה שלנו, הוא בטח שלא כרטיס ביקור. כמובן, שהייתי שמחה לגדל את ילדיי על פי הערכים שלי, הגבולות והתפקיד שעלי למלא כהורה, וכשזה לא קורה בקצב, בדרך, באיכות שאני מצפה, אפשר פשוט- להדגים. - להפריד בין אי יכולת מסוימת של הילד לתחושת הערך שלו
איך? לזכור שהם ילדים. לא מבוגרים קטנים, לא מווסתים כמו מבוגר, לא רואים קדימה תוצאות מעשיהם כמו מבוגר, אין להם באמת יכולות של מבוגר, נדיר הילד שיבוא ויגיד: אמא, אני רואה שעבר עליך יום קשה, עזבי, אני אסתדר. להביא לך משהו? לא שאני נגד..:) אבל הציפייה לזה- אינה מותאמת לפחות עד גיל מסוים. - להבין שאלו הציפיות שלי
לברר אם עצמי האם הציפיות שלי, מותאמות לילד הספציפי הזה. למשל לצפות מילד שיש לו היפר אקטיביות, לשבת 45 ד לאורך שיעור שלם = ציפיות גבוהות מידי ולא מותאמות\ לצפות מילד "מעופף" לזכור להכניס את הכריך לתיק ואז לכעוס ממש, אם שכח. כשאני מצפה ממישהו- הוא צריך לעבוד כדי למלא את ציפיותיי. זה לא תלוי בי, זה לא בשליטתי, זה לא פייר. זה לא פייר לצפות שמישהו יעבוד בלמלא את הצרכים שלי. האחריות היא עלי. השליטה שלי היא על עצמי, אז אתאים ציפיות ואמלא את צפיותיי בעצמי. והציפיות שילדי אמורים למלא, עדיף פחות. הרבה פחות. וזה בסדר שיש לי ציפיות, רק מידי פעם לעצור, לבדוק, האם הן מותאמות או שאני מוצאת את עצמי שוב ושוב - מאוכזבת. - מושלמות OUT, חמלה IN
לזכור, שעל מנת לגדל ילד ברווחה נפשית כדאי לפתח את האומץ, בו ובנו, להיות בלתי מושלמים. אנושיים כאלה, כמו שאנשים, אמורים להיות ולא כמו שאנשים, מצפים להיות.
הכותבת היא מדריכת הורים ומרצה בסגל מכון אדלר.