ילד יושב באמבטיה עצוב עם הגב למצלמה (צילום: vladislav mitic, Thinkstock)
ענישה גופנית מביאה תוצאות הפוכות מאלה אליהן התכוון המשורר העצבני | צילום: vladislav mitic, Thinkstock
ענישה גופנית הייתה דרך חינוך לגיטימית במשך שנים רבות. עד שנות התשעים לערך נהגו הורים לתת לילדים ׳פליקים׳ חינוכיים ולהשיג כך את תשומת לבם ברגעי סררה. כיום מעטים הם ההורים שמרימים ידם על הילד, וזו כבר לא נחשבת לדרך חינוך קבילה ברוב החוגים. כעת מתפרסמת אנליזה של חמישים שנות מחקר שנערכו בנושא הטעון והכואב הזה, והשורה התחתונה ברורה וצורבת: ענישה גופנית מביאה תוצאות הפוכות מאלה אליהן התכוון המשורר העצבני, וילדים שחינכו אותם בעזרת פליקים ומכות הפכו והופכים ליותר מרדנים וממרים את פי הוריהם. יותר מכך, הם נוטים יותר להתפרצות מחלות נפש, הם אנטי-סוציאליים יותר וחרדים.

״חשוב לציין שהאנליזה שערכנו מתייחסת למה שהציבור האמריקני מחשיב ׳פליקים׳ חינוכיים, ולא להתנהגות מתעללת או תקיפה״, מבהירה אליזבת גרשוף, שעמדה בראש צוות החוקרים מאוניברסיטת טקסס שבאוסטין. ״מצאנו שהמכות מתקשרות להדרדרות במצב הנפשי בהמשך הדרך, ולא מתקשרות עם צייתנות כלל״. למרות שנדמה שהנוהג הזה כבר די חלף מהעולם, ולא נהוג לראות הורים מרימים יד על ילדים במקומות ציבוריים, מחקר של יוניצף שנערך לפני שנתיים מצא שמסביב לעולם, ובבית פנימה, לא פחות משמונים אחוזים מההורים עוד נותנים פליקים לילדים על מנת להחזיר אותם לסדר. בתוך ארצות הברית הנתון עומד על לא פחות מחמישים אחוזים, זאת על פי מחקר פיו הענק של שנת 2015. על פי מחקר הטרנדים האמריקניים בגידול ילדים לשנת 2014, 76 אחוז מהגברים ו-65 אחוז מהנשים מסכימים שמכה אחת טובה יכולה להועל לילדים במקרים מסויימים. מדובר בנתונים די מסמרי שיער, והם אלה שהובילו את החוקרים לבדוק את העובדות ואת תוצאות כל המחקרים שנערכו בנושא במחצית המאה האחרונה.

גרשוף ועמיתה אנדרו גוגן קיילור מאוניברסיטת מישיגן, בדקו דאטה וניתחו מחקרים בהם השתתפו 160 אלף ילדים בחמישה עשורים. מחקר המטא הזה, שפורסם בכתבה עת לפסיכולוגיה משפחתית, דאג לקחת נתונים רק ממחקרים רלוונטיים שעסקו במכות ׳קלות׳ שאינן מותירות פציעה פיזית. התוצאות היו חד משמעיות. מכות חינוכיות נמצאו קשורות ל-13 מתוך 17 התוצאות הגרועות שבדקו החוקרים. ילדים שחונכו כך נטו, כאמור, לבעיות נפש, ולקשיים חברתיים חמורים. המכות נקשרו גם למנת משכל נמוכה יותר, חרדות, דיכאון, קשיים בלימודים ורמות זעם גבוהות. הענישה לא הביאה את התוצאה לה התיימרה, להפך. למרות שחלק מהמחקרים מצאו נטיה קלה מאוד של הילדים לציית להורים יותר בטווח הקצר לאחר הענישה הגופנית, בטווח הארוך החרב התהפכה, והילדים הפכו להרבה פחות צייתנים מחבריהם שלא חונכו באופן כזה.

_OBJעדיין, החוקרים נזהרים במסקנותיהם, על אף שהתוצאות כה ברורות, כי לא היה באפשרותם לרדת לעומקו של עניין אחר, נטייה של אותם ילדים שחוו ענישה גופנית לאי-ציות להוריהם, ונטייה להתנהגות שנתפסת בעייתית ומייצרת חיכוכים בבית. מאחר שבכל המחקרים שנותחו לא היו, מסיבות ברורות, ניסויים רנדומליים אלא רק דיווחי הורים, אי אפשר היה לשלול אפשרות לכך שהילדים שהוכו והפכו בהמשך לסוררים יותר לא היו פרועים מחבריהם מלכתחילה. 

מצד שני, שמחה גרשוף לשתף, במחקרים בהם התערבו הרשויות או צוות אחר וההורים הורו להפסיק להכות את ילדיהם, הם נטו לעשות זאת, או לפחות להפחית משמעותית את מינון המכות, והתוצאה היתה ילדים עם הרבה פחות בעיות התנהגות. ״התוצאות של ענישה גופנית דומות מאוד לתוצאות של אלימות קשה נגד ילדים״, אומרת גרשוף.

>> איך הילדים המתוקים שלנו הופכים למתבגרים בלתי נסבלים?