נדמה שהיפנים תמיד נמצאים שנות אור קדימה מיתר העולם. זה מתבטא בעיצוב, בטכנולוגיה ובהכל, בעצם. כעת מסתבר שאולי יש לנו גם מה ללמוד מהם בגידול ילדים. מי שיסתובב ביפן יגלה שבארץ השמש העולה, הילדים מסתובבים בגפם ועושים סידורים כבר מגיל שנתיים-שלוש ובגיל שש, הם כבר הולכים לבית הספר וחוזרים לבד לגמרי.
אז כן, יש להניח שלא תמצאו ביפן את אותם הורי ההליקופטר שעטים על ראשי הילדים בכל רגע נתון. ההורים מתחילים לאמן אותם לעצמאות בגילאים שעבורנו רק הרעיון היה גורם לנו להתפלץ. התוכנית ׳המטלה הראשונה שלי׳ היא אחת התוכניות הוותיקות בטלוויזיה היפנית, והפופולריות שבהן. כבר 25 שנה שהתוכנית משודרת, ובמסגרתה נשלחים ילדים קטנטנים לבצע את המטלה הראשונה מחוץ לבית בעבור הוריהם כמו למשל טיול קצר למכולת או לירקן. הילדים לא יודעים שהכל מצולם ושצוות שלם עוקב אחר המסע הראשון שלהם בעולם. באחד הסרטונים היחידים המתורגמים מהתוכנית ניתן לראות איך אח ואחות יוצאים לראשונה על מנת להשלים רשימת מטלות בכמה בתי עסק. הם אמנם לא יוצאים בלי להזיל כמה דמעות אבל עושים את זה כמו גדולים.
עוד ברשימת המשימות, מצאנו גם את קאיטו, בן 12 היום, שנוסע ברכבת מגיל צעיר לבדו. ״בהתחלה הייתי קצת מודאג״, הוא אומר, ״לא הייתי בטוח שאדע איך לעשות את זה, אבל עכשיו זה כבר ממש קל״. גם ההורים של קאיטו חששו תחילה, אבל יתר חבריו כבר נסעו לבדם ברכבת, והם סמכו עליו. ״אני זוכר שאז חשבתי לעצמי שהרכבות בטוחות, הן תמיד מגיעות בזמן, וקל לנווט ביניהן״, מספרת אמו. ״הוא ילד נבון וגם אני נסעתי ברכבת כשהייתי קטנה בטוקיו, אפילו יותר צעירה. לנו לא היו טלפונים סלולריים ועדיין הצלחנו להגיע ממקום למקום. אם הוא נאבד הוא תמיד יכול להתקשר״.
הסוד הוא לא בהורים, אלא בקהילה כולה
על פי דעת המומחים, לא מדובר דווקא בעצמאות יוצאת דופן מצד הילדים או בבטחון גדול של ההורים ביכולותיהם של ילדיהם, אלא בבטחונם של היפנים בקהילה שלהם. ״זה נקרא ביטחון קבוצתי״, מסביר האנתרופולוג דוויין דיקסון. ״הילדים היפניים לומדים מוקדם מאוד שכל חבר בקהילה שלהם יכול לשמש להם לעזר, כמו שהם עצמם עשויים להיקרא לעזור לאחר בכל עת. בבית הספר הילדים מנקים בתורות, מגישים אוכל בתורות, ואין צוות שעושה זאת עבורם. חלוקת הנטל הזאת מלמדת אותם הרבה. כולם מנקים את השירותים, לדוגמה. האחריות הקולקטיבית הזאת מתבטאת בכך שילדים מבינים שלדברים יש מחיר, סיבה ותוצאה. אם ילכלכו יצטרכו לנקות אחריהם. המסר עובר מהכיתה אל המרחב הציבורי, שהוא גם נקי במיוחד, וגם כל ילד במרחב יודע שהוא יכול לבקש עזרה מכל אדם במקרה חירום״.
אחוזי הפשיעה ביפן הם מהנמוכים ביותר, מה שגם מסייע להורים לשלוח את הילדים אל העולם הגדול בראש שקט יותר, ויש אומרים שזה עניין של ביצה ותרנגולת. שהחינוך הזה, והעובדה שבמרחב הציבורי מסתובבים ילדים לבדם, גורמים לבטיחות הגבוהה יותר, או לפחות לתחושת בטיחות גבוהה בשטח. ״המרחב הציבורי גם בנוי בצורה שהרבה יותר מתאימה לילדים״, אומר דיקסון. ״המבנים בפרופורציות טובות יותר, התנועה מבוקרת יותר בעסקים, אנשים נוטים ללכת יותר ברגל ויש הרבה פחות תחבורה פרטית. יש הרבה ילדים עצמאיים בעולם, אבל לדעתי מה שהמערביים הכי מופתעים ממנו זו תחושת הביטחון בקהילה שיש ליפנים״.