״האמירה הזאת של קופר קשה לי״, היא אומרת. ״יכול להיות שכל השעות האבודות האלה שאפשר היה לשחק בהן, שגררו משחקי כוחות ודמעות היו לחינם? שמיליוני משפחות סתם יצרו את הטקס היומי הזה? שיעורי בית הם נוהג כה מקובל עד שאיש לא שואל שאלות. כשמביטים בנתונים היטב מוצאים שיש לשיעורי הבית יתרונות אבל הם תלויי גיל. אצל ילדי חטיבת הביניים הלמידה בכיתה היא החשובה מכולן, ושיעורי בית הם סתם עבודה מיותרת. היחס בין הכנת שיעורים להצלחה בלימודים הוא מינימלי עד לא קיים. כשהילדים מגיעים לתיכון, יש לשיעורי הבית יתרון, אבל גם הוא לא גדול. ובטח לא יותר משעתיים כל יום. מי שעובר את הגבול הזה כבר לא מרוויח״.
במסגרת 120 מחקריו של קופר, שנערכו בין השנים 1989 ל-2006, לא נמצא כל יתרון לשיעורי הבית אצל הילדים הצעירים יותר, אבל כן נמצא ששיעורי הבית גרמו לילדים לגישה שלילית כלפי בית הספר. ״זו הבעיה״, אומרת שומכר. ״זה לא נכון שהשיעורים לא משפיעים על הצלחת הילדים האלה. הם כן, אבל באופן שלילי. לילד מגיעה הזדמנות להתחיל את הלימודים ולפתח אהבה למקצועות וללמידה. במקום זה השיעורים גורמים לילדים להפנות גבם לבית הספר. זו דרך ארוכה. לילד בכיתה א׳ יש 12 שנות לימודים לפניו, וזה רק בבית הספר. השיעורים משפיעים לרעה גם על היחסים בבית. באלפי בתי משפחות מתכתשות על כך כל ערב. הורים מתחננים ומענישים, ילדים מוחים ובוכים, במקום לתמוך אחד בשני בסוף היום״.
"מה שכן עוזר לילדים בגילאים הצעירים היא קריאה בספרים אחר הצהריים. ההורה יכול לעזור בזה, אבל חשוב שגם זה יתנהל באופן חיובי ומהנה. מגיע לילדים הצעירים שיפסיקו לתת להם שיעורים. לשיעורי בית אין מקום בחיי הילדים אם אין להם יתרון אקדמי. יש דברים חיוביים שאפשר להקדיש להם את השעות החשובות הללו".
>> גם סופר נני - מיכל דליות מסכימה: מה עושים כשהילדים לא רוצים לעשות שיעורים?