הסרטונים המזעזעים על גילויי ההתעללות בבעלי חיים שהוצפו לאחרונה ברשתות החברתיות מעלים את רף האכזריות לדרגה גבוהה יותר ומותירים את הצופים בהם המומים וזועמים. באחד מהם נראה נער משליך כלבלבה מסכנה וחסרת אונים מעבר לחומת אבנים, בעוד חבורת הנערים שסביבו לועגת ומצחקקת ואף לא אחד מהם מתקומם כנגד המעשה הנבזי, בסרטון אחר נראה נער מסובב באוויר חתולה כשהוא אוחז בזנבה ומטיח אותה בקיר. כשאנו צופים בסרטונים הללו קשה לא לתהות על מידת האחריות ההורית על מעשי ילדיהם. בריונות ברשת, התעללות של ילדים ובני נוער בילדים אחרים או בעלי חיים לא נולדה אתמול ולצערנו הרב לא תסתיים מחר. ובכן, מי כאן אשם?
"אמפתיה זו היכולת להרגיש את האחר, לחוש כאב וצער, והיא נבנית בשנים הראשונות לחיינו", אומרת ד"ר שריי גלב, יועצת נישואים ומשפחה מרצה ומנחה בכירה לזוגיות והורות במכון אדלר, "מה שמייחד את בני האדם והיונקים בטבע הוא הצורך להגן, להכיל ולטפל בגורים שלנו. אינטליגנציה רגשית היא היכולת להתנהל בעולם מבלי לפגוע בעצמי או באחר ושם מונחת האמפתיה, שבלעדיה אנו נהפוך להיות אנשים אכזריים, שאינם מסוגלים לחוש רגש לאחר. אם הילד לא מתחיל לפתח את היכולת האמפתית בגילאים צעירים יהיה קשה לו להפוך להיות אדם אמפתי בעל חמלה והזדהות בגילאים מבוגרים יותר".
לדברי שריי גלב, התפקיד ההורי שלנו הוא לגדל את הילדים להיות בעלי אמפתיה, לראות ולחוש את האחר, לעזור לנזקק ולחוס על חסרי הישע. אין עוררין על כך שהכרחי לגדל ילדים בעלי ביטחון עצמי ודימוי עצמי תקין אבל שתהיה להם את היכולת גם לצאת מה'אני' שלהם ולראות שלא רק הם קיימים.
איך מטפחים אמפתיה אצל ילדים?
"משקפים לו רגשות וממללים אותם", אומרת ד"ר גלב, "ילד בגיל שנתיים, שחווה את שלב הטנטרום (גילויי זעם) נפגש עם האחר, כועס עליו או מרביץ לו, יש ללמד אותו שמכה לא נעימה וכואבת, מתרגמים את הרגש שלו למילים, ומסבירים לו שכעת הוא כועס, ולא כעוסים עליו בחזרה אלא מציעים לו אפשרות אחרת לפרוק את זעמו אך לא דרך הכאבה למישהו אחר. אנו כהורים מלמדים את ילדינו שיש רגשות לאחר ומשקפים אותם, מציעים לו להאכיל את החתלתול שראינו בגינה, נזהרים יחד איתו שלא לדרוך על קן נמלים כדי לא להכאיב או להרוג אותן, ומסבירים לו שאי אפשר לחבוט על ראשו של ילד אחר כמו בסרטונים של תום וג'רי, כי זה יכאב לו ויפגע בו. כמובן שדרך ההתנהגות הטבעית יש לתת גם עידוד חיובי, "נעים לי שאתה מחבק אותי", "אני שמחה שעזרת לי".
האווירה המשפחתית היא זו שמעצבת את הילדים
כפי שילדים גדלים להיות אנשים ערכיים ותורמים לחברה בה הם חיים, הם יכולים גם לגדול להיות אנשים בעלי יכולת רגשית מאוד מוגבלת, שאינם רואים את האחר, השאלה היא באיזו אווירה משפחתית הם צמחו. "אם בבית יש אווירה כוחנית, פינוק מוגזם, או גדלים בו ילדים שעברו התעללות מכל סוג: רגשית, מינית או פיזית, סבלו מחרמות, בידוד או ניכור ולא חוו מהסביבה אמפתיה הם עלולים לגדול להיות אנשים שאין להם חמלה והם נהנים מלהכאיב לאחרים. אלו ילדים שנושאים כאב פנימי גדול ומתוך הכעס, השנאה והייאוש הם נוקמים בעולם, כיוון שאתה לא מכאיב אם לא כואב לך. הם מכאיבים לחלשים ולחסרי הישע ולא למישהו חזק שמולו הם יתפסו כחלשים", מדגישה ד"ר גלב.
"נערים ומבוגרים שמתעללים בחסרי ישע זקוקים לטיפול מערכתי דחוף כי אם נהגו באכזריות כלפי חתלתול או כלבלב, מחר הם יתעללו בקשישים, ילדים וכל מי שיהיה חסר אונים מולם", מציינת ד"ר גלב, "אלו אותם אנשים שמחר ידקרו מישהו שעקף אותם בכביש או אמר משהו לא מתאים לחברה שלהן, אסור לנו כחברה לעבור על זה לסדר היום וכל המערכת צריכה להתגייס: המשטרה, המחנכים בבית הספר, ההורים והחוק".
ובאילו מקרים ההורים אינם אחראים לצד האפל של ילדיהם?
"יכולים להיות מצבים פתולוגיים של הפרעות אישיות ומחלות נפשיות שבגינם אי אפשר לתלות את האחריות כולה בהורים", אומרת ד"ר גלב, "אך חשוב להבין שיש מה לעשות, ובייחוד חשוב למהר ולטפל בגילאים הללו, כיוון שבסוף גיל ההתבגרות מעוצבת האישיות ואז כבר יהיה מאוחר מדי ונפגוש את אותם מתעללים בבתי כלא אחרי שהם כבר פגעו והתעללו. אנשים אלו חייבים להבין את חומרת המעשה ולשלם מחיר כבד על מעשיהם, רק כך הם יבינו את חומרת מעשיהם, וסיכוי גדול הוא כי אם ישלמו מחיר גבוה ומשמעותי על הבחירה האכזרית שלהם, הדבר ירתיע אותם. הטיפול המערכתי הכולל ענישה, חינוך וטיפול נפשי הכרחי כדי שנשמור על החברה מפניהם".