ילדה בורוד ננזפת על ידי אמה (צילום: Franck Camhi, Istock)
לחנך או לא? זו השאלה | צילום: Franck Camhi, Istock
רוב ההורים ימצאו את עצמם בדילמה הזאת בשלב מסויים: חבר של הילד מגיע להתארח, ומביא איתו, פרט לתיאבון בריא ואנרגיה מתפרצת גם התנהגויות מרתיחות. דברים שהילד הפרטי לא יעלה על דעתו לעשות. האם מותר להגיד משהו? להתערב? האם זה בכלל בסדר לחנך ילדים של אחרים? ואם התשובה הטבעית היא ׳כן׳, האם היא נשארת כזאת גם כשמעלים את האפשרות ההפוכה, שהורה אחר יחנך את יצירת המופת הפרטית על פי ראות עיניו והחוקים הנהוגים בביתו? לורן סאמס, סופרת ומדריכת הורים, החליטה להקדיש מחשבה לנושא בטור מיוחד.

״לאחרונה חברתי סיפרה לי משהו שהכניס אותי לשוק״, היא אומרת. ״בזמן שהתארח אצל בנה חברו הטוב ביותר, היא התקשתה להשתלט על בן השבע. היא אמרה לו: 'סאם, אם לא תפסיק לשפוך מים, אני אצטרך לבקש ממך ללכת הביתה'. סאם המשיך. 'אוקיי, זאת אזהרה שניה', היא אמרה. 'עוד פעם אחת ואני שולחת אותך הביתה'. סאם המשיך. 'בסדר, זהו', היא אמרה. 'הזהרתי אותך שלוש פעמים. הגיע הזמן ללכת'. היא דיברה עם אמא שלו, שלקחה אותו הביתה. היא הסבירה לי שלא היתה לה ברירה. 'זה מה שאני עושה עם הילדים שלי', היא אמרה. והם עומדים שם ומביטים בסאם. לא יכולתי לתת לו לעשות דבר שלעולם לא הייתי נותנת לילדי לעשות בבית. הערצתי אותה על זה. הייתי בהלם שהיה לא האומץ לחנך ילד של מישהו אחר, ולעשות את זה עד הסוף״.

סאמס תמכה בחברתה, אבל בינה לבין עצמה לא היתה בטוחה מה היתה עושה בעצמה, ומה החברה חושבת על התנהלות כזאת. ״תהיתי, לא מדובר בטאבו?״ שואלת סאמס. ״האם באמת מותר לנו לחנך ילדים של אחרים? וגם שאלתי את עצמי כיצד זה השפיע על החברות שלהן. האם החברה שלה כעסה עליה? שאלתי, והחברה שלי טענה שלא. 'היא יודעת איך אני', היא אמרה לה. 'היא ידעה שסאם לא התנהג כמו שצריך והיה זקוק למשמעת. היא לא העמידה אותו במקומו אז נאלצתי לעשות את זה בעצמי'. תהיתי כמה מחברותי היו שמחות לתת לי להתערב בחינוך ילדיהן כשאני שמה לב שהן לא מחנכות אותם. חלק אותי היו בסדר עם זה אבל אני יכולה לחשוב על כמה שהיו מאוד לא מרוצות אם הייתי אומרת לילדים שלהן ללכת לשבת בפינה עשר דקות.

"יצא לי כבר להיות ליד ילדים שרציתי מאוד לחנך״, מספרת סאמס ונותנת דוגמאות מטיסות לצד ילדים פרועים והורים מותשים שהרימו ידיים, ״אבל לא אמרתי כלום אלא אם כן היה בכך סיכון בטיחותי. החשש העיקרי שלי הוא לא מאיך שהילד יגיב אלא מתגובת ההורים. שאלתי הורים נוספים אם זה קרה להם. אמנם אף אחד מהם עוד לא איבד כך חבר, אבל כולם הסכימו כי זה עניין בעייתי״.

"חינוך הוא כבר מזמן לא מאמץ משותף של קהילה"

״זאת סוגיה עדינה שעולה הרבה״, מודה המטפלת המשפחתית ומדריכת ההורים מיכל בורבה. ״ואמהות איבדו כך חברויות וקשרים, לאחר שהתנהגו באופן שנתפס כחוצה גבול מסויים. כמספר ההורים כך מספר שיטות החינוך וחוקי הבית הנהוגים, כך שלא כדאי לקחת את ההתנהגות של ילד שבא לבקר תחת אחריות בעלי הבית, אלא אם כן הוא עושה דבר מסוכן, פוגע בעצמו, באחרים או בחפצים. את כל היתר כדאי לעזוב, ואם ההתנהגות שנתפסת אצל ההורה המארח כרעה ומשפיעה על הילד הפרטי, תמיד יש זמן ומקום להסביר שאולי לאותו ילד מרשים להתנהג כך, אבל לו אסור, ושלכל משפחה חוקים משלה. חינוך הוא כבר מזמן לא מאמץ משותף של הקהילה. היו תקופות בהן זה היה מקובל, אבל הן חלפו. אם יוצאים עם חבר של הילד לפעילות שעשויה ליצור חיכוכים, כמו טיול למשל, או הולכים יחד לחוג, כדאי לדבר עם הוריו מראש ולהגדיר חוקים אותם תוכלו לאכוף. ׳אצלנו חוגרים חגורות בטיחות׳, ׳אצלנו לא רצים קדימה והולכים תמיד יחד'. דברים פשוטים, שההורים של הילד יוכלו לגבות את אכיפתם. ענייני נימוסים מומלץ פשוט לשחרר".


 

>> מיכל דליות: איך מתמודדים עם ילד חצוף?