כשיערה (שם בדוי), היום בת שמונה, הייתה בת שלוש, אחת האימהות בגן, סיפרה לאמא שלה, קרן, שהיא ראתה את הסייעת קוראת לילדים לבוא ולראות איך יערה מתחככת ברגלה של הסייעת ומאוננת. "זו הייתה הפעם הראשונה שידעתי על כך, אבל מאז היא המשיכה לאונן גם בגן חובה, ובכיתה א' וגם היום, כשהיא בכיתה ג'".
איך את מגיבה כשאת רואה או שומעת שיערה מאוננת?
"אני אומרת לה שאני יודעת מה היא עושה ואני יודעת שזה מאוד נעים לה וזה בסדר גמור שהיא עושה את זה, אבל זה פרטי ואישי, ושתתאפק לא לעשות את זה בבית הספר. אני מציינת שאם היא מרגישה צורך לעשות את זה שתלך לחדר שלה או למקום פרטי", מספרת קרן, "זה כבר הפך למנטרה. יערה מבינה וקולטת אבל היא לא שולטת בזה. זה יותר חזק ממנה. כשהייתה בכיתה א', וידעתי שהיא אוננה בכיתה, בכל יום כשחזרה מבית הספר, אחרי ששאלתי אותה איך עבר היום, שאלתי אותה 'האם הצלחת להתגבר היום?' היא תמיד אמרה שכן ושהיה בסדר. התחלתי להרגיש שאני מנדנדת לה עם זה, והפסקתי לברר את זה כל הזמן. לפעמים כשאני מיואשת, אני אומרת לה שאולי נלך לבדוק את זה והיא מבקשת שלא נלך, ומבטיחה שזו פעם אחרונה. אז אני מרגישה אשמה וכאב, כי הדבר האחרון שאני רוצה זה לגרום לה להרגיש רע עם זה".
הילדים סביבה מגיבים לזה?
"הם עדיין לא קולטים אבל זה על הקצה. אני הכי פוחדת שיתחילו להבין ולהציק לה בעניין הזה. היא גם מבינה את זה אבל שוב, זה לא בשליטתה. זה מביך חלק מהמורות לדבר על זה בגלוי, והן רק מדווחות לי שהיא 'גולשת בכיסא וצריך להעיר אותה מהתרדמת'. לפני כמה ימים ראיתי אותה מאוננת מול הטלוויזיה ליד חברות, ואחותה הקטנה מלשינה עליה לפעמים ואומרת שהיא עושה 'תרגילי פיפי'".
ניסית לפנות לגורם מקצועי?
"ניגשתי לפסיכולוגית לטיפול בודד, והיא הרגיעה אותי שזו אוננות אחרת. זה לא מיני כמו אצל המבוגרים אלא מעין הרגעה, כמו ילדה שמשחקת עם השיער או ילד שאוכל את העיפרון. אני חושבת שיש לה כעסים וזה הפורקן שלה, זה מרגיע אותה. כשאני מדברת איתה על זה, אין לה סבלנות לשמוע את זה יותר וזה רק מכעיס אותה".
אימא, אני לא יכולה להתאפק
גם שגית (שם בדוי) אימא לתהל (6.5) מספרת שמאז שבתה הייתה תינוקת, היא לא הייתה רגועה. "התקשתה להירדם, ביטאה מצוקות רגשיות והתקפי זעם. לתהל יש אינטליגנציה רגשית גבוהה, היא מבינה כל מה שקורה מסביבה ולוקחת הכול ללב, ובנוסף יש לה דימוי עצמי נמוך למרות שהיא ילדה חכמה". בסביבות גיל 3 היא החלה "להתנדנד" על הכיסא, ובכל פעם כשהייתה צריכה לשבת במפגש ארוך, איבדה את הריכוז והחלה להתחכך בכיסא. כמובן שנוכחתי בזה גם בבית".
היא מנסה להסתיר את העובדה שהיא מאוננת?
"להיפך, היא מדווחת לי על ה'התנדנדות' שלה וכמה היא מתנדנדת. היא מספרת לי הכול, וכשזה קורה, ואני מבקשת ממנה לעשות את זה בחדר היא אומרת לי: 'רגע, אני חייבת עכשיו כמה דקות ועוד מעט אסיים'. כשביררתי איתה היא אמרה לי: 'יש לי הרגשה שבא לי להתנדנד, ואני חייבת לעשות את זה ולא יכולה להתאפק עד שזה עולה לי לראש ואז זה מפסיק'. לפעמים כשהמורה מעירה לה היא נענית, אבל לא בכל המקרים".
באיזו תדירות זה קורה?
"על בסיס יומיומי. זה קורה בבית אבל ברוב הפעמים זה קורה בכיתה כשהיא כבר לא מקשיבה, או מאבדת את הריכוז. לפעמים היא עושה את זה כל היום בכיתה ולפעמים פחות. כל לילה כואב לה הפות בגלל שזה השתפשף, והיא יודעת שזה קשור לאוננות שלה. זה נהיה ממש כמו טקס של צחצוח שיניים, בכל ערב אני שמה לה קרם של תינוקות".
יש הערות מהסביבה?
"בהתחלה הגננת דיברה איתה, שזה בסדר אבל שתעשה במקום פרטי, אבל היא לא יכולה להתאפק. סיכמנו עם המורה שאם היא רואה אותה מתנדנדת היא אומרת לה לקום מהכיסא וללכת לשתות או לעשות פיפי, כי תהל מאבדת ריכוז. המורה אמרה שיש בנות אחרות שהתחילו גם הן להתנדנד על הכיסא, והילדים שואלים אותה לפעמים למה את רוקדת על הכיסא אבל לא צוחקים על זה. זה מה שמפחיד אותי, שבעוד כמה שנים יתחילו לצחוק עליה".
ניגשת לטיפול?
"התייעצתי כשהייתה בגן, ונאמר לי שזה יעבור עד כיתה א'. לתהל יש בעיית קשב קלה וגם בעיית זיכרון. בנוסף, היא תמיד נוגעת בי, בחזה, מתוך סקרנות, וכשאני אומרת לה שזה אסור, היא עדיין ממשיכה, אבל היא לא עושה את זה כל הזמן", מספרת שגית, "לפני זמן קצר התחלנו טיפול לבעיית הקשב וגם לבעיית האוננות. תהל מאוד רוצה את העזרה, ויודעת עד כמה זה חשוב".
ילדים חוקרים את הגוף
"אוננות זה דבר טבעי ונורמלי בגן ובבית הספר. רוב הילדים מאוננים בשעת מפגש בגן או על שולחן או כיסא בבית הספר. ילדים חוקרים את הגוף דרך מגע והגיוני שזה יקרה. מה שמותח את הקו האדום זה כאשר מעירים לילד שיעשה את זה במקום פרטי ולא ציבורי - ילד נורמטיבי יפנים את הגבול, יפסיק או ילך לחדר", אומרת שרון צונץ, פסיכולוגית חינוכית מומחית ומדריכה ארצית מטעם שפ"י בנושא מיניות של ילדים ונוער, "הרובד השני שמותח את הקו האדום זה משך הפעילות, אם האוננות נמשכת תקופה ארוכה וגם משך הזמן ביום, ואם זה בא על חשבון פעילות אחרת. בנוסף, יש לבדוק האם זה גורם לכאב פיזי, ואם הגוף ניזוק, במקרה כזה רצוי להתייעץ עם איש מקצוע".
זה נפוץ אצל שני המינים?
"אוננות היא רק סימפטום, היא נובעת ממצוקה, מאירוע טראומתי או סביב מצב חברתי. בשטח רואים את זה יותר אצל בנות, כי במצבי מתח בנים מפגינים כלפי חוץ את המצוקה ופונים לאלימות, ובנות מתכנסות פנימה ועושות לעצמן דברים, כמו לתלוש שערות או לנשוך את עצמן, אוננות היא ביטוי נוסף של המצוקה שלהן. זה לא אומר כמובן שבנים לא מאוננים".
האם יש באוננות של ילדים רובד מיני?
"אין בזה אלמנט מיני בוגר, אצל ילדים זוהי מיניות ילדית אשר לא מכוונת לאורגזמה. הם עושים את זה כי נעים להם. הם נמנעים ממה שלא בא להם ומתרכזים היכן שטוב להם".
מתי ילדים מרגישים צורך לאונן?
"יש ילדים שמה שקורה בסביבה פחות מעניין אותם, כשהם לא עסוקים מבחינה אקטיבית או כשהם מתעייפים ומאבדים ריכוז, הם חשים צורך להתמקד בעצמם, וכדי להתרכז הם מאוננים. זה קצת כמו לחלום בהקיץ. כשהמינון גבוה מדי זה מצביע על מתח רגשי או חוסר בוויסות רגשי או חושי. ילדים שמאוננים בתכיפות גבוהה או באובססיביות זקוקים לשליטה, ויש להם חרדה ובלבול סביב העניין הזה. אך כשמרגיעים אותם הצורך בזה לרוב יורד".
באיזו דרך ההורים יכולים להתמודד עם הנושא?
"המבוגרים לרוב נבוכים ושופטים את האוננות בעיניים של מבוגרים. צריך לזכור שזה דבר טבעי ומהמקום הזה לנסות להגיב, כי כשאנחנו במבוכה אנחנו שופטים או מעבירים מסרים פוגעניים וזה עשוי לקלקל את ההנאה של הילדים בעתיד ממיניות בוגרת. כל עוד תינוקות נוגעים בעצמם במרחב הציבורי זה בסדר. מגיל 3 הם יכולים להבין שזה לא מתאים. אפשר לנסות להעביר אותם לפעילות אחרת או לתת לידיים שלהם להיות עסוקות, כמו להחזיק כדור ביד.
המסר לילד לא צריך להיות מעליב או גורם לבושה, אך גם לשתוק ולא להגיב על זה יכול להיות מסר בעייתי. ההורה או איש החינוך צריך לומר לילד שזה נעים אבל עושים את זה בפרטיות ואפשר לגשת לחדר או להפסיק. גם אם הילד לא מפסיק, חשוב שלא להעיר לו בכעס או בחוסר עדינות כי הוא מרגיש שהוא אשם ומתבייש בזה.
אפשר לציין שזה מפריע לילד להתרכז וכדאי להתייעץ על מנת לחשוב מה לעשות עם זה. חשוב להשאיר מסר פתוח לעתיד כי אחר כך הם יכולים לסבול מפוביות הקשורות למין. כשילד לא מסוגל לשלוט בעצמו רצוי ללכת לגורם מקצועי כי אפשר ללמוד להרגיע את הילד בדרכים נוספות. כשהמקור לכך הוא מתח, פידבק או טיפול פסיכולוגי יכול להוריד את השכיחות. חשוב להתייחס לנקודה החברתית, שלא יהיה מצב שילדים צוחקים עליו, וכמובן חשוב להעיר לילד בפרטיות. לעיתים כשהילד מבין, שאם הילדים ישימו לב הם יכולים להעיר הערות, הוא יכול להפסיק זאת בגלל החשש מתגובה חברתית".