צעירים מחזיקים טלפון (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
מתעדכנים יותר מהר ממני (אילוסטרציה) | צילום: אימג'בנק / Thinkstock
אמצע שיעור יוגה. כולנו עדיין יושבים על המזרן בעיניים עצומות, ולפתע נשמעת אזעקה. הצליל נשמע קרוב, רועם, צורמני. אנחנו קמים במהירות והולכים לחדר הסמוך. כולם נראים לי מאוד רגועים, אבל אני חושבת על כך שהילדים שלי נמצאים לבד בבית, ושוכחת לנשום. אני מצלצלת אליהם, ואף אחד מהם לא עונה. אני מצלצלת שוב ורק בצלצול השלישי הילד מרים את הטלפון. קולו נשמע ישנוני, כאילו הוא באמצע סרט בטלוויזיה. "יש אזעקה, שמעתם?", אני משתדלת לא להישמע לחוצה מדי, "תלכו מהר לממ"ד".

>> לעמוד פייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?

"את בטוחה?", הוא מתעורר פתאום וצועק "שיר, שיר אזעקה". אנחנו ממשיכים לעמוד בחדר, נשמעים שני בומים. כולם מחליפים מבטים וחוזרים להתעמל. הטלפון שלי מצלצל. "אמא, בואי מהר", הילדה אומרת. אני מרגישה שהלב שלי מחסיר פעימה ומנסה לברר מה קרה. מסתבר שהשניים מרוב בהלה סגרו את הדלת בממ"ד בחוזקה, והידית נפלה. עכשיו הם נעולים שם. אני נוסעת הביתה במהירות כדי לחלץ אותם, מנסה להרגיע את עצמי בדרך שלא קרה שום דבר, הם נמצאים בחדר הכי בטוח בבית בימים אלו, והכל בסדר.

צמודים לכנף שלי

זה היה היום הרביעי למלחמה או ליתר דיוק למבצע "צוק איתן" (מצאו להם שם), ואני מנסה בכל כוחי שהילדים לא ירגישו שאנחנו נמצאים במצב חירום באופן יומיומי. אני מסבירה להם כמובן על האזעקות, ועל המבצע כולו אך מנסה שלא להשאיר את הטלוויזיה פועלת כל היום, ולשדר "עסקים" כרגיל. ועד ליום החמישי למלחמה, זה גם מצליח.

בשבת בערב, בשעה 20:30 בדיוק אמא שלי מתקשרת, ושואלת אותי האם שמעתי שהחמאס מאיים. אני עונה לה בקול שקט, שכן שמעתי והכל בסדר. מסבירה לה שכרגע אני לא יכולה לפתח את הנושא כי הילדים לידי. אני מסיימת את השיחה, מגיעה לסלון ולא מאמינה למראה עיניי. הילד הודיע לי שהוא כבר התחבר לאפליקציית "צבע אדום", והוא מקבל כל רגע דיווחים מה קורה. הילדה צופה בחדשות, ושניהם מחכים. מסתבר שכל החברים שלהם העבירו אחד לשני בקבוצות הווטסאפ את האיום של החמאס, ועכשיו כולם יושבים במתח לראות מה יהיה. בשעה 21:00 מתחילה ההפגזה: טילים בכל גוש דן. גם אצלנו נשמעת האזעקה ואנחנו נכנסים לממ"ד. הילד ממשיך לקריין מהאפליקציה מה קורה, הילדה מקריאה מהווטסאפ לאיזה חברה שלה יש ממ"ד ולאיזה לא. אני ממש מרגישה כאילו אני יושבת בממ"ד עם יונית לוי ודני קושמרו בשידור חי.

כמה דקות לאחר מכן, ההתרגשות שלהם דועכת, ובציפייה למה יהיה עכשיו, הילדה פתאום שואלת: "תגידי, אמא, ככה ישבתם במלחמת המפרץ?". אני מספרת להם איך בזמנו הייתי בת 18, חיילת שרק באמצע המלחמה קיבלה שיבוץ ונסעה מדי יום באוטובוסים לבסיס. אני מספרת להם שבבית של סבא וסבתא לא היה ממ"ד (עד היום אין), וכולנו התכנסנו בחדר קטן ששמנו על החלונות שלו נייר דבק (ואז גם האמנו שזה עוזר). אני נזכרת איך בלילה הראשון של המלחמה אבא שלי סגר את פתח הדלת בסמרטוט רטוב, הפיצוצים החלו ופתאום הרגשנו ריח נוראי בחדר. כולם היו בטוחים שזה טיל כימי אבל אחרי זה הסתבר שסבא טבל את הסמרטוט באקונומיקה. הם צוחקים, ואני מספרת להם איך הדודה שלהם, שהיום היא כבר אמא לילדה קטנה, הייתה אז ילדה בת 8 ומאוד נהנתה מזה שהיא לא צריכה ללכת לבית הספר. אני נזכרת בעוד ועוד חוויות, בעלי מוסיף עוד כמה זיכרונות משלו, ואנחנו יושבים יחד כולנו, כל בני המשפחה, צוחקים ומדברים. הילדים, מבחינתם משתפים פעולה. כבר הרבה זמן שלא ראיתי אותם ערניים ככה, מתעניינים ולא בוהים באיזה מסך במבט המום. הזמן עובר (נשארנו כבר מעבר למה שצריך) וכולנו יוצאים מהממ"ד. בניגוד לזכרונות האישיים שלי ממלחמת המפרץ, כמלחמה מפחידה ונוראית, שבה הרגשתי בעיקר מבוהלת - אני משתדלת שלילדים שלי יהיו פרופורציות. בינתיים, נראה לי שזה עובד.

אישה מול מחשב (צילום: אימג'בנק / Thinkstock)
לשמור על קור רוח (אילוסטרציה) | צילום: אימג'בנק / Thinkstock
בלילה, כשכולם ישנים אני עוברת בין החדרים ומביטה בהם. מצד אחד הם כבר ילדים גדולים, מבינים. ומצד שני, הם ילדים כל כך קטנים, כאלו שזקוקים לחום ולאהבה מאבא ומאמא. אני חושבת על כך שבמלחמה הזאת הם צמודים לכנף שלי, הם לידי ועד כמה שהתחושה כבדה אני יודעת היכן הם בכל רגע נתון. אני חושבת על כך שיכול להיות שבמלחמה הבאה הם יהיו חיילים, וצמרמורת עוברת בי. עכשיו מדברים בחדשות על הפסקת אש, ואני נושאת בלבי תפילה קטנה שאלוהים ישמור על ילדי הגן, וגם על אזרחי ישראל ובעיקר על החיילים. ומקווה שימצא פיתרון הולם ויגיעו ימים של שקט לכל תושבי ישראל, בעיקר אלו שבדרום.

ובמצב הנתון: איך מתמודדים עם המתבגרים ובני הנוער בצורה הטובה ביותר?

1. מדברים איתם - המתבגרים הצעירים וגם בני הנוער מקבלים מסרים על המצב בווטסאפ ומהרשתות החברתיות. חלק מהמסרים הינם שמועות, אחרים מלווים בביטויי גזענות והסתה כבדים. לכן עדיף שאתם תדברו עם הילדים על המצב, בהתאם לגילם כמובן. בשיחה הזאת חשוב שתשדרו להם אופטימיות כי עם ישראל הינו עם חזק שעבר כבר מספר מלחמות, וגם את המלחמה הנוכחית.

2. דוגמה אישית - הורים רבים למתבגרים חושבים שהילדים שלהם כבר גדולים ואינם זקוקים להם או מושפעים מהם יותר. הנתון הזה כלל אינו נכון. מחקרים מוכיחים כי להורים יש השפעה רבה על בני הנוער. ולכן, כדאי שבמצב הנתון תשדרו דוגמה אישית. כלומר: תשדרו לילדים אופטימיות ולא לחץ ודאגה.

3. תנו להם אחריות - חשוב שהמתבגרים ירגישו כי גם הם שותפים למה שקורה. התחושה הזאת היא תחושה שמפחיתה חרדה. לכן תנו להם לעזור לכם בסידור הממ"ד, אפילו אם סדרתם אותו כבר, תנו להם את האחריות לדאוג בכל פעם למלא את החסר (מים, אוכל, מזרן וכו).

4. פעילות בממ"ד - אפשרו להם ליזום פעילויות לזמן השהייה בממ"ד, גם עבורכם וגם עבור האחים הקטנים יותר. זאת ההזדמנות להוציא אותם קצת מעולם הפייסבוק והווטסאפ ולתת להם להרגיש שותפים בחיי המשפחה. הם יכולים להכין משחקים, תשבצים, לבקש מכם לספר זכרונות ועוד ועוד.

5. סבלנות - בתקופה הזאת כדאי להתאזר בהרבה סבלנות. זכרו שהמצב מתוח מאוד, ולכן אין טעם להיכנס עם המתבגר למריבות לא הכרחיות בתקופה זאת. בדיוק כמו אחיו הקטנים גם המתבגר שלכם זקוק עכשיו להרבה חום ואהבה.

מאחלת לכולנו שיגיעו במהרה ימים שקטים!

נירית צוק היא עיתונאית ועורכת "עשר פלוס" - מגזין אינטרנט להורים למתבגרים שעוסק בגיל ההתבגרות

בטור הקודם: איפה אמא? בחופש הגדול

לכל הטורים של נירית צוק