לפני קצת יותר משבוע חזרו תלמידי ישראל לבתי הספר. לא היו ימים טובים לישראל כ-1 בספטמבר. התיקים מוכנים, הקלמרים מאובזרים, הספרים נקנו וכל המחברות עטופות. חודשיים של חופש הגיעו לסיומם בשעה טובה ומוצלחת, ואפשר היה לשחרר קיטור ולחזור איש איש לעבודתו. גם המורים.

החופש שהסתיים עומד במרכזו של שיח ציבורי מזה שנים אחדות. דומה שבשנים האחרונות הוא עלה רמה, ושלאט לאט דברים גם באמת זזים בשטח. בדרך כלל העימות נערך בין הורים למורים: אלו טוענים לקיצור החופש ואלו טוענים שהחופש נדרש ושאלו תנאי העסקתם מימים ימימה ואוי למי שיעז לגעת בהם.

קבלת כסף ללא עבודה זו שחיתוות

השנה התחלתי את שנתי השנייה כמורה במערכת החינוך. התחלתי גם את שנתי התשיעית כהורה. בוויכוח על החופש, אני חווה את שני הצדדים ומכיר אותם מבפנים. איני קדוש מעונה, ונהניתי מאוד להיות בחופשה בתשלום למשך חודשיים, אך בכל זאת אני מייחל ליום שהחופש הגדול יהפוך כבר לקטן.

ודאי שצריך חופש. לחופש יש חשיבות רבה מהרבה בחינות: הוא מאפשר לתלמידים לעצור לרגע מתקופת הלימודים המלחיצה, להתרענן, וגם לעכל את החומר שלמדו במשך השנה; הוא מזמן תקופה שבה שבה המשפחה "נאלצת" לבלות ביחד; ובל נשכח שגם אנו, המורים, קורצנו מבשר ודם וזקוקים למנוחה.

אך האם צריך חופש ארוך כל כך? ודאי שלא.

מצד ההורים, חודשיים של חופש גדול ועוד כחודש נוסף במהלך השנה פשוט אינם הגיוניים. לא בישראל 2017, שבה בדרך כלל שני ההורים צריכים לעבוד במשרות מלאות. בסופו של דבר, ההורים נאלצים לעבוד כדי לממן קייטנות, קניות ובילויים במהלך החופשה. מגדילים לעשות ההורים שהופכים את עבודתם לקייטנה, ותפוקתם הכלכלית לעיתים יורדת ופוגעת לבסוף במשק כולו.

גם לילדים אין צורך בחופש ארוך כל כך. אחרי שבועיים לכל היותר, המילה "משעמם" נשמעת בבית בממוצע של אחת לחצי שעה. החיבור של שעמום, גבולות גמישים ("הכל אני יכול בחופש הגדול") וחום יולי-אוגוסט לא יכול להיות חיובי. תציצו בשנתון הסטטיסטי של המשטרה ותראו מה קורה מדי קיץ.

ולבסוף, גם המורים לא צריכים חופש כזה. נכון, נחמד לקבל כסף בלי ללכת לעבודה. אבל עלינו להודות – במיוחד כאנשי חינוך שאמורים להנחיל לא רק ידע אלא גם ערכים – שקבלת כסף ללא עבודה מהווה שחיתות. כן, מילה קשה, אבל אין מתאימה ממנה למצב שבו אדם מקבל כסף ללא מאמץ.

לפתוח הכל

אבל רגע, אומרים המורים, אלו תנאי העבודה שלנו. וחוץ מזה, אנחנו גם עובדים הרבה בזמנים שעליהם אנו לא מקבלים כסף. במהלך השנה ובחופשים אנו משקיעים שעות על גבי שעות בהכנת שיעורים, בדיקת עבודות ומבחנים, שיחות עם הורים, ישיבות צוות, השתלמויות ועוד – וכל זה בלי לקבל תמורה. הכל מתקזז.

אבל האמת צריכה להיאמר: שתי הטענות הללו לא יכולות להתקיים יחד. אם "אלו תנאי העבודה שלנו", אז גם השכר הנמוך הוא חלק מתנאי העבודה שלנו, וצריך להפסיק להתלונן עליו (שלא לדבר על איומים בשביתות, שתמיד מגיעים רגע לפני ספטמבר, כשהעצבים של כל המדינה כבר מזמן התפוצצו). המצב הנתון הוא lose-lose situation: המורים מרגישים שלא משלמים להם מספיק, ואילו ההורים מרגישים שהמורים מקבלים כסף בלי לעבוד.

ומה בנוגע לטענה ש"הוראה זה מקצוע שוחק, וצריך חופש כדי להתאושש"? זה נכון. בחרנו במקצוע קשה, שוחק ומאתגר. אבל יש עוד הרבה מקצועות כאלו. האם קופאית שעומדת שמונה שעות על הרגליים לא עובדת קשה? האם עובדים סוציאליים לא נשחקים? ומה עם המטפלות של הילדים שלנו במעון?

והרי ממילא שעה אחרי שנכנסו לכיתה ב-1 בספטמבר כבר שכחנו את כל החופשה הארוכה, כי ההוראה היא באמת מקצוע קשה ושוחק. מה ההבדל בין חודשיים לשלושה שבועות?

כדי לפתור את הבעיה, יש לפתוח לחלוטין את כל הסכמי השכר של המורים. ה-כ-ל מההתחלה:

-        קודם כל: ביטול הקביעות – רעה חולה בכל מקצוע, ובטח במקצוע ההוראה. העובדה שמורה שהצליח לשרוד במערכת שלוש שנים תקוע בתוכה לעוד יותר מ-40 שנה פשוט לא הגיונית ולא מעודדת שיפור ולמידה של המורים. זה כמו שנציע לכל תלמיד שקיבל בשלושה מבחנים בכיתה א' ציון 100 לקבל אוטומטית את אותו הציון עד סוף הבגרויות.

-        הפיכת ההוראה למקצוע שבו ניתן להעסיק בחוזים אישיים ולתגמל מורים לפי האיכות ולא לפי הוותק. כך, מורה שמשקיע ומחפש דרכים להשתפר - יתוגמל, ולהפך.

-        מתן אפשרות להורים לבחור לאיזה בית ספר לשלוח את ילדיהם, תוך הענקת התקציב לפי  בחירת ההורים ("שיטת הוואוצ'רים"). כך, הורים יוכלו לבחור בית ספר שתואם לעולם הערכים שלהם, ובנוסף – בית ספר שחופשותיו מקובלות על ההורים.

עם פתיחת הסכמי השכר של המורים לחלוטין, המורים יזכו לתגמול הוגן, וההורים והילדים - לחופשים באורך הגיוני.

הכותב הוא מורה בישיבה תיכונית