המורה עמית שקד היה בעיצומו של שיעור עם הכיתה אותה הוא מחנך- כיתה ו', כשלפתע שמע שקוראים בכריזה לכיתה שלו להגיע למתחם השני בבית הספר תורת משה שבמושב חמ"ד. "כשיצאתי עם התלמידים מהכיתה, וקלטתי שכל שאר הכיתות ריקות הבנתי שיש משהו לא תקין ושכנראה מתכננים לי משהו, אבל כשהגעתי לבניין הצעירים הופתעתי לחלוטין. כל בית הספר היה במבנה הצעירים, שרו שירים ונופפו בדגלי ישראל. הבן שלי שלומד בכיתה ב׳ בבית הספר חיכה לי בכניסה לצד המנהלת וצעד איתי על השטיח האדום לקול קריאות עידוד של התלמידים והצוות".
שקד לא סתם זכה למסיבה כזו באמצע עוד יום לימודים. הוא בדיוק חזר משלושה חודשי מילואים בגבול הצפון בחטיבה בה הוא משרת: "חטיבה 6 'עציוני'". "בתחילת המלחמה גויסתי לגבול הצפון לתפקיד לוחם אך חזרתי הביתה בעקבות קושי משפחתי. ההלם היה גדול והייתה בהלה וחוסר וודאות שמנעו מאיתנו כמשפחה לתפעל את הסיטואציה", הוא מספר. ""במשך כחודשיים מתחילת המלחמה אשתי אוריאן וארבעת ילדי התגוררו אצל בת דודתה של אשתי, מכיוון שאין לנו מרחב מוגן בבית וכדי שהיא לא תישאר לבד עם הילדים. יש לי ארבעה ילדים קטנים שהגדול בן 7, ולא היה קל בבית. באופן אישי יש לנו במשפחה קשר אישי לאירועי השביעי באוקטובר ולכן לעזוב את הבית בזמן כזה מוסיף על תחושת הכאוס והאי ודאות. לאוריאן היו כמה רגעי שבירה וזה כואב לשמוע את זה מרחוק ללא יכולת ממשית לעזור. ניסיתי מרחוק לדאוג לעזרה והמשפחה נרתמה, אבל בסופו של דבר היא תפעלה את המערך בכוחות עצמה".
הוא לא וויתר ובברכת אשתו שב לשרת עוד חודשיים וחצי. "הרגשת המשמעות והתרומה למדינה הייתה גדולה. כל האנשים שאיתי גויסו בשביעי לאוקטובר ועצרו את החיים שלהם. תחושת האחדות ושותפות הגורל בינינו, והמוטיבציה לתרום למדינה, במיוחד בשעה הזאת, היו גבוהים ביותר", הוא מציין בהתרגשות. "בתפקידי דאגתי לספק לחיילים את מה שנדרש להם על מנת לבצע את משימתם בצורה הטובה ביותר עם כל הקושי שהיה בשטח".
והצלחת לראות את הילדים?
"כשחזרתי למילואים, החטיבה כבר הייתה במשימת ההגנה ולכן הצלחתי לצאת לאפטר פעם בשבוע -שבוע וחצי, אבל את ההשפעה על הילדים ראו ממש מהר. הפחד של הילדים שאחזור למילואים היה ניכר, והבן הגדול שלי עד היום חושב שאני בבית באופן זמני וחוזר לצבא עוד כמה ימים. הילד השני אמר לגננות ש"אבא בצבא, הוא עדיין לא מת״, משפט שקשה לשמוע, ונתן פתח להבין מה הילדים חווים מתוך מה שקולטים מהסביבה, והיה שלב בו הילד הקטן לא היה מוכן להגיע אליי וממש התרחק ממני".
אבל מעבר לילדיו הפרטיים, למורה עמית יש עוד 20 ילדים שקשורים אליו מאוד. "לעזוב את הכיתה שלי זה ממש כמו לעזוב את הילדים שלי. אני מחנך את הכיתה שנה שנייה, והקשר האישי שלנו הוא חזק מאוד ", הוא מספר. "התלמידים שלי בכיתה ו׳ וכל השנה עוסקת במעבר לחטיבת הביניים עם כל המשמעויות, וגיל ההתבגרות שמתחיל אצל הילדים. בנוסף, יש להם גם אחים מגויסים בשירות סדיר, הורים שמגויסים למילואים, והם נאלצו לספוג גם היעדרות מחנך -עוד קרקע לא יציבה בחיים שלהם, במקום שאמור להיות המרחב הבטוח שלהם".
איך מתווכים להם כזה דבר?
"לי אישית היה מאוד קשה לשמוע מרחוק על הקשיים שבהיעדרותי, וניסיתי מאחורי הקלעים לעזור במה שיש, בזמן שהתאפשר לי. כמובן שביציאות שלי הגעתי לבית הספר ונפגשתי עם התלמידים שלי, ושוחחנו על חשיבות התפקיד שלנו בימים המשמעותיים כרגע בעם ישראל. ניחמתי את עצמי בידיעה שזה השיעור הכי טוב וממשי שאני אוכל אי פעם ללמד את התלמידים שלי על אהבת הארץ, אהבת המדינה, ההקרבה למען האחר והעם. לכל אחד יש תפקיד משמעותי בימים אלה , והתמודדות שלהם במצב הזה זאת התרומה שלהם למדינה. אני מאמין שנצא ביחד ככיתה, וכל אחד מהם לחוד בהמשך חייהם מהתקופה הזאת מלאי ערכים".
מורה שעושה אספת הורים כפולה לשתי כיתות ושמרטפייה למורות שבן זוגן מגויס
לוואקום של המורה עמית נכנסו המנהלת אוולין כהן בוגנים, הרב אברהם חדד והמורה דוד מזרחי, מחנך הכיתה המקבילה. "הדבר הראשון שעשינו זה לבנות לדוד מערכת מחדש כמחנך 2 כיתות. המורה האלוף הזה, בחור צעיר ומוכשר בשנה ב' בהוראה, תקתק בלי בעיה כולל אספת הורים כפולה וכתיבת תעודות של 2 כיתות", מספרת כהן בוגנים.
אבל האתגר לא היה רק בכיתה אחת. "התמודדנו עם שתי תופעות שונות. הראשונה היא כמובן ילדי המגויסים בכיתות השונות. יש לנו 90 ילדים מתוך 450 תלמידים (כולל בתים שגם האב וגם האם היו מגויסים) שזקוקים למענה רגשי ומקצועי והאתגר היה לבנות מעטפת שתכיל ותחבק אותם בימים לא פשוטים אלו. הקמנו סדנאות אוורור רגשות ומתן כלים להתמודדות להתמודדות עם יועצת בית הספר, הקמנו קבוצות ריצה לילדי המגויסים בהתגייסות המורים לספורט, והתאמנו פעילויות הפוגה שונות לפי גיל וצורך. הכיתה של המורה עמית למשל נבחרה לשמח פצועים בבית החולים שיבא", היא מספרת. "ביחד עם המועצה גם הקמנו קבוצות למתן מענה לימודי אישי אחרי שעות בית הספר ,להקשבה וסיוע בתפקוד הילדים, כדי להקל על המשפחות בבית".
האתגר השני היה בגזרת המורות - נשות מגויסים. "גם הן התגייסו למשימה ולמרות האתגרים הלא פשוטים בבית הגיעו באופן סדיר ללמד", מציינת כהן בוגנים. "היו ימים שפתחנו שמרטפייה כדי לתת להן מענה ולהקל, ולא במעט, גם עליהן".
כשעמית חזר - תכננתם מראש את קבלת הפנים או שזה היה ספונטני?
"ידענו שנרצה לשמוח בבואו יחד עם הילדים. במשך כמה ימים ניגשו אלי המון מאנשי הצוות לוודא שאנחנו ערוכים לחזרתו ויחד תכננו את התסריט שנרצה עבורו ועבור התלמידים, ולקחנו בחשבון קושי מרכזי אחד", היא צוחקת, "עמית מתעב תשומת לב ולהיות במרכז".
ערב לפני התבקשו כל התלמידים להגיע לבית הספר עם דגלי ישראל. שטיח אדום נפרס וכל התמידים המרוגשים חיכו למורה האהוב. כשעמית המופתע הגיע, הוא איתר ישר את בנו הקטן והם צעדו יחד על השטיח לקול עידוד התלמידים. "השמחה הזו לא רק שלי כי אם של כולנו", הוא מסביר.
הסרטונים הפכו לוויראליים ואיתם גם מבול התגובות ששקד קיבל. "אשתי ואני קיבלנו המון פירגון מהמשפחה, מהחברים, ומאנשים במושב שלא ידעו בכלל שאני מגויס ולא ידעו שצריך עזרה. אותם אנשים גם התלוננו בעקבות הסרטון למה לא דיברנו וביקשנו עזרה. הסרטון הגיע גם לקבוצת המילואים וכולם גם שם פרגנו ושמחו לראות את הערכה. אמנם הפתיעו אותי אבל לכל אחד מהם מגיע כזאת קבלת פנים".
"אחרי השנה האחרונה במדינה התחושות אצלי היו מאוד קשות ואפילו מן אובדן תקווה מסוימת. בזמן המלחמה הכול השתנה. האנשים שהכרתי הגיעו מכל הארץ ובהתאם גם הדעות מאוד מגוונות. אני יכול לשתף שהגענו לשיח מכבד מאוד ויצאנו בתחושות מאוד טובות של אחדות והרגשה שמכאן יוצאים לדרך חדשה, וזה התפקיד של כל אחד מאיתנו עכשיו בחזרה לשגרה, לא ליפול לשיח של לפני ה-7 באוקטובר".