רבים מבני הנוער מתמודדים, בשלב זה או אחר במהלך גיל ההתבגרות, עם מצבים דיכאוניים. מחקרים במדינות מערביות מעריכים שכ- 4% עד 8% מהנוער נוטים לפתח דיכאון קליני בגיל ההתבגרות, אשר עשוי אצל חלקם להוביל לפגיעה עצמית או אובדנות. אחרים מתמודדים עם משברים של הגיל, שמובילים לעיתים לשינויים במצב הרוח, לדכדוך ומצב רוח עגמומי.
גיל ההתבגרות מהווה תקופה חשובה מבחינה התפתחותית בגיבוש הזהות העצמית, במיצוב החברתי, בתפיסת העצמי המציאותי לעומת העצמי האידאלי, ובדימוי הגוף. נערים ונערות עסוקים בשאלות קיומיות כמו, מי אני? מה משמעות החיים? האם אחרים אוהבים אותי ואכפת להם ממני? מה צופן לי העתיד? במה אני דומה או שונה מההורים שלי? שאלות מהותיות, שמכבידות ומשפיעות על מצב הרוח, שלא תמיד קל לענות עליהן ולעיתים לוקח שנים להגיע לתשובות מספקות. כיצד ניתן להבחין בין מצב רוח עגמומי "רגיל" של המתבגר לבין דיכאון? להלן 7 סימנים שיעזרו להבחין בין נער/ה במצב רוח מדוכדך לנער/ה דיכאוני/ת:
- רגשות או מצב רוח- לעיתים קרובות מתבגרים חשים רגשות של חרדה, בלבול, תסכול או עצב. אבל בדרך כלל, רגשות אלה מתייחסים לאירועים ספציפיים ונקודתיים, כמו למשל פרידה מחבר/ה, כישלון במבחן או ריב עם ההורים. לעומת זאת, במידה ואנו מבחינים במצב רוח ירוד ועצב מתמשך, חוסר תקוה מוחלט שמוביל לחוסר עניין בחיים, הסתגרות וחוסר יכולת להנות מדברים שפעם היו נהנים מהם, צריכה להידלק נורא אדומה.
- מחשבות אובדניות ופגיעה עצמית אפשרית- גיל ההתבגרות מאופיין בעצמאות גדולה יותר והתמודדות עם דרישות החיים, חשיבה ברמה גבוהה, ריבוי משימות במקביל, פתרון בעיות ואתגרים לימודיים וחברתיים, שלעיתים מעמיסים ומובילים לתחושה של אומללות. אבל כאשר אנו רואים מתבגרים ששונאים את עצמם, שמאמינים שלחיים שלהם אין משמעות ושאינם ראויים לחיותם, ברגע שהם זורקים לחלל האוויר משפטים כמו: "אני אפס", "יהיה לכם יותר טוב בלעדי", "בשביל מה צריך לחיות", "לאף אחד לא אכפת ממני", זה סימן אזהרה שדורש ברור מקצועי מעמיק יותר. יתרה מזאת, מתבגרים שכותבים על מוות או מתחילים לפגוע בעצמם פיסית באמצעות חפצים זמינים להם, כמו חתכים או שריטות באמצעות סכין גילוח או מחדד באזורים בגוף גלויים או סמויים כמו למשל, בפרקי הידיים או הרגליים, בברכיים, בירכיים, או גומייה שמותחים בחוזקה על פרק היד- כל אלה סימנים אשר דורשים התייחסות מיידית.
- התנהגויות או בידוד חברתי קיצוני- בעוד שלבני נוער יש צורך טבעי להיפרד במידה מסוימת מההורים ומהמשפחה, לעשות תהליך של ספרציה, על מנת שיוכלו לעשות תהליך של אינדיבידואציה- להרגיש ולגבש זהות עצמאית, הנסיגה החברתית שונה בתכלית. גם אם הם מאמינים שזו "פדיחה" לצאת עם כל המשפחה למקומות ציבוריים ולא תמיד מתחשק להם, בני הנוער שלכם עדיין צריכים להיות מסוגלים ליהנות מדי פעם מהזמן עם המשפחה והחברים, בבית ומחוצה לו. אבל אם הם מתרחקים לאורך זמן, הופכים להיות יותר פאסיביים, נמנעים, לא משתתפים בפעילויות חברתיות כלשהן, נראים מנותקים באופן כרוני, או שהם מעורבים יותר בעימותים או בבעיות במערכות יחסים, כנראה שהם מתמודדים עם דיכאון.
- חוסר יכולת לתפקד- בני נוער רבים אוהבים להירדם מאוחר יחסית ולישון שעות בסופי שבוע. זה דבר אחד לרצות לישון בסוף השבוע, אבל זה דבר אחר לעשות זאת במהלך השבוע ולאחר בעקביות לבית הספר או לא להגיע כלל, או לא לצאת מהמיטה במשך כל היום. עם הזמן, דפוסי שינה לא בריאים עלולים לגרום לחוסר אנרגיה, בעיות בזיכרון, קשב וריכוז, ואפילו לירידה בביצועים בבית הספר - להפריע לחלוטין לתפקוד היומיומי שלהם. ילדים ובני נוער רגילים לשגרה של תפקוד ופעילויות: ללכת לבית הספר, לחוגים, לתנועת נוער. היעדר ביקור סדיר בבית הספר ופרישה מפעילות אחרי פעילות וחוסר תפקוד מהווים זימני אזהרה לדיכאון.
- כאבים לא מוסברים או בעיות פיזיות לא מוסברות- בני נוער רבים חווים שינויים בהרגלי האכילה והתיאבון שלהם כחלק מהתפתחותם התקינה. במקביל לשינויים הפיסיים, הם עשויים גם לעלות או לרדת במשקל ואף לחוות אי נוחות פיזית מסוימת עקב קפיצת גדילה. עם זאת, כאשר הם מתחילים להתלונן על כאבים שונים וממצאי הבדיקות הרפואיות הינן תקינות או שבעיות פיזיות הופכות לכרוניות או שאין להן הסבר פיזי ברור, חשוב לפנות להערכה רגשית מקצועית.
- שימוש בחומרים מסוכנים- השפעת חברתיות וסקרנות בהחלט יכולים להוביל את המתבגרים לנסות אלכוהול או סמים. עם זאת, בני נוער עם דיכאון משתמשים לעתים קרובות בסמים ובאלכוהול כדי להקל זמנית על הסימפטומים. בעוד ששימוש בחומרים מסוכנים עשוי לספק הקלה לטווח קצר, זה יכול גם להגביר ולהחמיר דיכאון בטווח הארוך.
- חוסר ויסות עצמי והתפרצויות זעם- כעס הוא רגש לגיטימי ובלתי נמנע. השאלה היא באיזו תדירות ובאיזו עוצמה הוא מופיע. תוקפנות גלויה והתפרצויות זעם תכופות ועוצמתיות, שאינן אופייניות למתבגר, עשויים להעיד על דיכאון. בהמשך, יש לשים לב גם ליכולת ההרגעה והוויסות העצמי. מתבגר שמתמודד עם שינויי מצב רוח יכול לאחר התפרצות זעם להירגע, לדבר באופן הגיוני, להסביר מה הכעיס אותו ולמה הגיב בצורה כזו, לקחת אחריות ולהביע חרטה. אבל אם הוא מגיב בצורה לא מידתית לאירוע, מאיים, פועל בפזיזות, משליך הכול על אחרים ("כולם אשמים, לא אני") לא מצליח להירגע ולווסת את עצמו, כדאי לגשת להערכה מקצועית לצורך אבחנה מבדלת.
לבסוף, חשוב לזכור שעגמומיות שונה מדיכאון בעוצמה ובחומרה וכן, שסימן אחד אינו מעיד על דיכאון, אבל חשוב להיות ערניים, לשים לב לשינויים ובכל מקרה של ספק או חשש, לפנות להערכה מקצועית. הערכה מקצועית מקיפה תוביל לטיפול, התמודדות וסיוע, הן למתבגר והן להורים ולמשפחה.
הכותבת היא פסיכולוגית חינוכית מומחית, מרצה במרכז הקדמי למשפט ועסקים ברמת גן, יוצרת ערכת עוצמה- קלפים טיפוליים לגילוי חוזקות