אתם בטח מכירים את הבקרים האלה, שכלום לא הולך. הגדול שכח איפה שם את הסנדלים, השני נזכר שהוא לא הכין שיעורי בית שצריך להגיש לשיעור הראשון, והשלישית לא מוכנה להתלבש ומתעקשת על שמלת שבת מנצנצת ומסתובבת. אך עבור הורים מסוימים, המציאות הזאת היא יומיומית, והם חווים קשיי התארגנות ותפקודיים שונים עם ילדיהם ולא מצליחים להבין איך זה קורה רק אצלם.

גישת ה- POET, (ראשי תיבות של  Parental Occupational Executive Training) היא גישה התערבותית באמצעות הדרכת הורים, להורים לילדים עם קשיים בתפקודים ניהוליים, ולילדים עם תסמינים של הפרעות קשב ופעלתנות יתר. היא באה לתת מענה עבור ילדים הסובלים מקשיים שונים כמו: קשיי קימה, התארגנות בוקר, סידור החדר והתיק, העסקה עצמית, וויסות חושי כמו תסכול והתרגשות, המתנה בתור, ישיבה בארוחות והכנת שיעורי בית. 

"כשמסבירים את הרציונל - יש יותר נכונות לשמוע"

בימים אלו מתקיים המחזור השלישי קבוצת הורים במרפאה להפרעות קשב ולמידה בבית החולים ספרא לילדים, אותה מנהל ד"ר מרטין עפרון. "בשנה האחרונה התחלנו טיפול קבוצתי בגישת POET, גישה שפותחה בחוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטת חיפה על ידי ד״ר כרמית פריש, המיועדת לתת הדרכת הורים לילדים עם הפרעות קשב," אומרת מיא וייסנברג ברק, מרפאה בעיסוק, מוסמכת בגישת POET בביה״ח ספרא לילדים ומדריכת הקבוצה. "לאורך 8 פגישות אנחנו נותנים להורים דגשים להבין מה זה תפקודים יומיים, להסביר איך פועלות הפונקציות במוח שאחראיות על כל דבר שהם עושים ביום יום, אם זו הגיינה בשירותים או סידור התיק בבוקר או ביכולת של ילד להעסיק את עצמו. ההורים לומדים מה הם קשיים תפקודיים ניהוליים, ובטח לילד שיש לו קושי נוסף שנלווה להפרעת הקשב. הם מקבלים כלים לעזור לילד לשיפור הקימה, ההתארגנות בבוקר, ולאורך כל היום."

גיל הילדים נע בין 6-18. הקבוצות קטנות, בין 4-5 משתתפים, בהם הורים שמגיעים לעיתים בנפרד ולעיתים יחד. מספר הפגישות מוגבל, על מנת לא ליצור תלות במטפלת כזו או אחרת, ולהעניק להורים כלים אותם יוכלו ליישם ביום יום בבית, גם הרבה אחרי שנגמרת ההדרכה. את ההדרכה מעבירה מיא, ואחד המפגשים יחד עם ד״ר מאיה אלעזר, פסיכיאטרית ילדים בכירה במרפאת קשב ולמידה בספרא, שמסבירה על החשיבות של טיפול תרופתי במקרים בהם הוא נצרך, על תופעות הלוואי ומפיגה דעות קדומות בנושא. 

"כשמסבירים את הרציונל, שמדובר במנגנונים ביולוגיים שהתרופות עוזרות לאזן, יש יותר פתיחות לקבל ולשמוע," אומרת מיא, "יש תופעות לוואי לעיתים, אבל כשיש רופא טוב שמחזיק את זה ויש בקרה ומעקב צמוד אפשר לסייע ולהפחית ואפילו למנוע תופעות כאלו. הרבה פעמים אנחנו רואים שילדים מקבלים אבחנה ומרשם מרופא, אבל אין אחר כך מעקב. כשמכירים את הילד ומלווים אותו לאורך תקופה, זה משמעותי."

בית החולים תל השומר (צילום: I, David Shay)
צילום: I, David Shay

"מתוך ההבנה של הכוח שיש לקבוצה אנחנו עושים את זה באופן קבוצתי ונותנים את המענה בגישה הזאת. אנחנו מכירים את הילדים כי הם מטופלים במרפאה, חלקם מוכרים לי כי עברו אצלי הערכה פרטנית.
"מה שיפה בשיטה הזאת היא שעל אף שהיא קבוצתית יש לנו אפשרות להביא מענה פרטני מכל הורה. על הקשיים התפקודיים שפוגש את הילד שלו בבית. תמיד יש מכנה משותף. כל הורה בקבוצה מקבל מענה ויש למידה קבוצתית מתוך עבודה משותפת, מתוך השיח שמתעורר. אנחנו מאמינים כי ההורים הם סוכני השינוי. הם המחנכים בבית, הם אלה שיבינו את מנגנוני הקושי, את הכוחות והעוצמות של הילד שלהם והם אלה שיביאו את המענה הכי מדויק עבורו."

למה דווקא POET?

"כי לכל ילד יש את השיר שלו. בגישה הזאת יש את הכלים שכל אחד לוקח ומעביר בבית שלו לפי השגרה והיום יום שלו. מה שהורה אחד יקח לא בהכרח יתאים לילד אחר, אבל אפשר לקחת את הרציונל של השיטה ולהתאים אותו לכל בית ובית"

תהליך שמדבר בגובה העיניים

כדי "להתקבל" לקבוצת הדרכת ההורים, יש לעבור קודם אבחון במרפאה, עם הפניה מרופא המשפחה או המחנכת, למלא את הטפסים הדרושים והשאלונים ולקבל הערכה מרופאי המרפאה וצוות הריפוי בעיסוק. במהלך המפגשים, ההורים משתפים את הקשיים אותם הם רואים בבית, הם מנתחים אותם יחד ובונים מטרה ברורה ומדידה אותה יוכלו לתווך לילד.

"זה תהליך שמדבר בגובה העיניים. ההורה משתף את הילד שיוצאים לדרך, כדי לגייס מוטיבציה. אחד האתגרים עם ילדים עם קשיים תפקודים ניהוליים הוא שאין להם מוטיבציה לעשות דברים שמאתגרים אותם, הם מוסחים ומתקשים להתרכז, ושם צריך לגייס מוטיבציה. עושים התאמות של הסביבה גם הפיזית וגם האנושית, בודקים איזה שינוי בסביבה שלי יכול להקל על הילד להתמודד, אם זה לוח חזותי עם פעולות של התארגנות הבוקר, לפשט את אורך המטלה ולחלק אותה למשימות קטנות, היגיינת מסכים לפני השינה, ובכלל, הפחתת שעות מסך, ליצור סימן סודי שמזכיר לילד להתאפס, ליצור שפה של חיזוקים על הצלחות, לראות את התהליך ולא רק את התוצאה. חשוב לתת תגמול איכותני ולא חומרי, כמו זמן איכות עם אבא ואמא, סיפור נוסף לפני השינה. דברים מתוך העולם של הילד, כדי לחזק את הילד, ולגייס אותו לתהליך."

אתם לא לבד

"הקבוצה נתנה לנו תחושת נירמול, שזה קורה במשפחות הכי טובות." מספרת מגי, שיחד עם בעלה יניב, השתתפו במחזור השני של הדרכת ההורים בספרא. מגי (43) היא אחות בטיפת חלב, בן זוגה יניב רנטגנאי בבית חולים מאיר. הם הורים לשלושה, מפתח תקווה. בנם הבכור בן ה-7 וחצי אובחן בגיל צעיר עם הפרעות קשב, ODD והיפראקטיביות. "קיבלנו את האבחון עם פרוץ הקורונה, וכיוון שהוא הגדול, האחים הקטנים ספגו הרבה בעקבות הקשיים איתו. כל בוקר היה מאבק. הרגשנו שרק אצלנו בבית צועקים, רק אצלנו קורות מלחמות כאלה, כל בוקר ובכל סוף יום."

המפגש הראשון, היא אומרת, הוקדש להיכרות ומיפוי של ההתמודדויות שעוברות על כל משפחה, מהמפגש השני כבר לקחו על עצמם משימות קטנות ליישום בבית, "אנחנו לקחנו לעצמנו מטרה גדולה. מיא נורא חששה שזה יהיה מאתגר מידי, אבל הצלחנו ליישם את זה. נתנו לנו כלים, ישימים, איך לקדם התנהגות התנהגות רצויה ואיך להפסיק התנהגות לא רצויה גם במצבים של כאוס. תוך שבוע הצלחנו לגייס את הילד לתהליך, ברמה שהוא מסוגל להכיל וזה העלה לו את הביטחון העצמי, הראה לו את היכולות שלו, ולנו זה גרם להבין שהוא לא עושה לנו דווקא. זה גיל שהוא אמור לעשות דברים באופן עצמאי, אבל כשמבינים שזה משהו ביולוגי, שחסר לו הורמון שאחראי על ההתנהגות הזאת, אתה מסתכל על הדברים אחרת. ראיתי שינוי בהכרה ובהכלה שלנו מול זה."

איך זה לעבור את זה בקבוצה עם הורים נוספים?

"למדנו דרך הכוח של הקבוצה איך כל אחד מגיב למצבים כאלו, אתה רואה אנשים שחווים את אותם הדברים, אותם הקשיים, משתפים, מתמללים את הקושי, צוחקים ובוכים. זאת הייתה ממש תרפיה אישית ומשפחתית. משהו שנתן לנו אנרגיות להמשיך את היום לתהליך הזה. וזה לא עובד רק לילד אחד, זה לכל הבית והמשפחה. לילדים עם הפרעות קשב בכל הרמות, ובכלל, זה ביום יום, בתקשורת האישית, הזוגית והמשפחתית."

זה לא עובד רק לילד אחד, זה לכל הבית והמשפחה. לילדים עם הפרעות קשב בכל הרמות, ובכלל, זה ביום יום, בתקשורת האישית, הזוגית והמשפחתית

היא מתארת את המצבים בבית כזמנים קשים מאוד. המון חיכוכים, אלימות פיזית ומילולית שנאלצו לספוג מתוך התסכול של בנם, שעל אף שהיה מטופל תרופתית, התנהגותית הם מצאו את עצמם אבודים. הם הלכו לטיפולים מהקופה, וטיפולים פרטיים, משלבת בבית הספר, ותרופות שהחזיקו אותו בבית הספר, אך בבית הוא היה מוציא הכול, על ההורים ועל אחיו הקטנים.

"זה סוג של נכות שקופה," אומרת מגי, "הם נראים ילדים בנורמה, אבל התפקודים שלהם לוקים בחסר. הוא מתקשה לעמוד בתור ולחכות ומשתולל, ואת לא מקבלת תו נכה או פטור מתור. זו ממש מגבלה. ופתאום קיבלנו תחושה של נורמליות, קיבלנו כלים, ומניסיון עם הורים אחרים רואים שכשמטפלים בזה מוקדם לטווח הארוך התוצאות עם השפעה טובה וחיובית. נורא קל להישאב לחור הזה, חוויתי את זה כדיכאון לתקופה מסויימת, את מתאבלת על ילד שלא הצליח לממש את הפוטנציאל שלו. והיום אנחנו רואים את השינוי, יחד עם הטיפול התרופתי וההתנהגותי, ראינו שעם הובלה של ההדרכה והקבוצה, זה לחלוטין השפיע על כל הבית."

איך עובדת הגישה בפועל בבית?

"הצלחנו לגייס אותו על ידי פידבקים חיוביים. זה ילד שלא יכול לחכות שבוע כדי לקבל מדבקה בצהרון, אם הוא לא מקבל כאן ועכשיו חיזוק חיובי על התנהגות טובה הוא מרגיש שהוא החזיק את עצמו לחינם. נתנו לנו פידבק חיובי יחסית מיידי, בצורת משהו שהוא אוהב. הוא אובססיבי לעולם הכדורגל, אז קניתי המון מדבקות של כדורגל ונתנו לו על כל התנהגות חיובית. הצלחנו ככה למזער משמעות את רמת הקללות ואת סערת הרגשות בבוקר, אפילו הצלחנו לגייס את צוות הצהרון והם הסכימו לתת לו מדבקות. למדנו להציף אותו במילים טובות. אנחנו רגילים להתייחס למצבים הפחות טובים, ופתאום התייחסנו לכל דבר חיובי קטן, אמרתי לו אני גאה בך. זה הרים אותו. זה הרים את התחושה בבית, ומכאן בגלל שהוא הצליח כל כך טוב הראנו לו שהוא יכול ומסוגל ומשם התקדמנו למטרות הבאות."

ואין חשש שתהיה התניה לתגמולים?

"התגמול לא חייב להיות חומרי, זה יכול להיות להגיד מילים טובות כמו איזה יופי שהתגברת, זמן איכות עם אחד מאיתנו, יום כיף. אלה ילדים שקשה להם לגייס מוטיבציה. מה שקשה להם הם נמנעים ממנו כי הם פוחדים מכישלון. היינו צריכים להכריח אותו לשבת לקרוא ובזכות העבודה עם הגישה הזאת הצלחנו להגיע למצב שהוא מבקש לשבת לקרוא, ומחכה לו ערימה של ספרים שהוא ביקש. אין פה התניה חומרית, אלא חיזוקים חיוביים, חיבוק, מילה טובה, התייחסות לדבר החיובי שהיה. אם לפני ההדרכה הייתי הולכת לישון בתחושת אשמה ובסערת רגשות, כאן יש תחושה שצלחנו את היום, שהתגברנו על זה ביחד גם לחוד וגם כמשפחה."

לסיכום, יש לה מסר להורים שנמצאים בתחילת הדרך ומרגישים אבודים וחסרי אונים: "אתם לא לבד, יש מי שיכול להכיל, ולתת לכם כלים. אנחנו חיכינו הרבה מאוד זמן ברשימת המתנה, אבל אני ממש ממליצה להתעקש, ולא לוותר וזה בסוף מגיע. ללכת על זה בכל הכוח, להתגייס לזה, להשתדל ללכת יחד, כן זה היה קשה והפסדנו ימי עבודה ונסיעות ובייביסיטר, אבל ראינו כמה מעלות יש בזה. הרווחנו את ההורים האחרים ואת המדריכות שהיו מדהימות, בעיניי זה כלי הכרחי לקבל ולהכיל את הילד שלכם, לראות שיש אור בקצה המנהרה."