תוצאות מבחן הקריאה הבינלאומי לכיתות ד', מבחן פירלס, שפורסמו החודש, חושפות בצורה ברורה את מה שכולנו הרגשנו אבל לא ידענו לבסס על בסיס נתונים יבשים: מערכת החינוך בישראל נמצאת במשבר עמוק. כל כך עמוק, עד כדי כך שהתלמידים החזקים הם שנפגעים. המערכת כולה נמשכת מטה, לתחתית בקנה מידה בין-לאומי – וכשהחינוך מידרדר, ההשלכה על העתיד הישראלי כולו ברורה. הצלת מערכת החינוך, משמעותה הצלת שוק התעסוקה העתידי ויכולתה של מדינת ישראל לעמוד בחזית המדע, הטכנולוגיה והתרבות. אך הרצון בשינוי, דורש מאיתנו גם להתנער מהמשוואות שבתוכן התרגלנו לפעול – ובפרט זאת הקובעת כי הגדלת שעות לימוד, מביאה להגדלת ההישגים.
"התלמידים קיבלו בייביסיטר חסרת מיומנויות"
מבחני PIRLS (Progress in International Reading Literacy Study) מתבצעים על ידי הארגון הבינלאומי להערכת הישגים בחינוך, ומבקשים לבדוק אוריינות קריאה בקרב מדגם של תלמידי כיתות ד'. נתוני המחקר מאפשרים להשוות את יכולות הקריאה של תלמידי כיתות ד' בישראל לפני הקורונה (שנת 2016) ולאחריה (2022) ביחס ל-42 מדינות. לפי הנתונים, ממוצע ההישגים בשפה של תלמידי כיתות ד' בישראל ב-2022 ירד ב-20 נקודות. עיקר הירידה נרשמה בקרב תלמידים חזקים דוברי עברית.
מה הביא לאותה הידרדרות תהומית? האינסטינקט הראשוני, הוא לפנות לקורונה והשלכותיה. ואכן, השינויים שחייבה הקורונה את מערכת החינוך בשנת 2021 הותירו תמורות עמוקות ביכולות האוריינות של תלמידי ישראל. כשחזרו הלימודים לסדרם לאחר שבועות ארוכים של סגר כולל, הוחלט לפצל את הכיתות לשתיים על מנת לצמצם את שיעור ההדבקה. כך, כיתה של 40 תלמידים התפצלה לשתי "קפסולות" של עשרים תלמידים. לכאורה מדובר במגמה מבורכת: התלמידים יזכו ללמידה אישית יותר, בכיתות קטנות יותר. אך המערכת לא הייתה כשירה לצרכים שצמחו בעקבות השינוי ולא נמצא מספיק כוח אדם, מיומן ואיכותי, שימלא את השורות הריקות של עובדי ההוראה שנוצרו. משכך, בשעה שקפסולה אחת קיבלה מורה מיומנת בעלת יכולות הוראה נדרשות – התלמידים בקפסולה השנייה קיבלו "בייביסיטר", שהיווה גורם מפקח ומשגיח, אך חסר מיומנויות הוראה וידע פדגוגי נדרש.
בין הרפורמה למדיניות ההכלה
אך הקורונה היא רק רכיב אחד בסיפור השלם. להאשים את הקורונה, זה הפתרון הקל. משמעותו הינה עצימת עיניים לשני צעדי מדיניות שהתקבלו זה מכבר, ושבשונה מאותו נגיף אימתני ומפתיע – מהוות תוצר של החלטות מודעות ומתוכננות.
ההחלטה הראשונה, היא הרפורמה שיצאה לפועל בעקבות "מחאת הסרדינים". לפני כלמעלה מעשור, יצאו ההורים בקול ברור שמטרתו לצמצם את מספר התלמידים בכיתה. עד שנת 2015, כיתות א' עם 40 תלמידים היו מראה שכיח. בעקבות הרפורמה להגבלת מספר התלמידים ל-34 שהוביל שר החינוך דאז נפתלי בנט, ירד מספר התלמידים הממוצע בכיתה ל-32 תלמידים. לצורך מימון הרפורמה, בוטל פיצול הכיתות לשניים במקצועות היסוד (חשבון ושפה) בכיתות א'-ב'. בשעה שמחקרים מראים כי הקטנת כיתות מועילה רק בכיתות של 24 ילדים ופחות – אנו נותרנו רק עם ההשלכות השליליות של ביטול הפיצול במקצועות הייסוד לצורך הקטנת מספר התלמידים למספר שאינו מספק הישגים – לא בעבור התלמידים, לא בעבור המורים ולא בעבור המערכת כולה.
ההחלטה השנייה, היא מדיניות ההכלה אותה מנסה להוביל משרד החינוך. הטרוגניות היא אינטרס חברתי חשוב לצורך קידום חברה מכילה ושוויונית בטווח הארוך, אך לא מספיק להיתלות בה אם לא מבטיחים שביצועה הלכה למעשה נעשה באופן המיטבי. כפי שמלמדת המציאות, מדיניות הכלה לא מושכלת מובילה לתוצאות הפוכות. למול כיתות הטרוגניות, ניצבות בשורות חסרות מורות שחוקות, עייפות ובלי הכשרה מספקת, הנדרשות להתמודד עם בעיות התנהגות ומשמעת קשות. בתנאים שכאלה, איכות ההוראה כולה נפגעת ואף תלמיד אינו מקבל את הצרכים הלימודיים והרגשיים אליהם הוא נדרש.
המצב מייאש, אבל ניתן לתיקון – ודורש בראש ובראשונה, חשיבה אחרת על האופן שבו הוראה טובה צריכה להתבצע. בניגוד למקובל לחשוב, שיפור ההישגים הלימודיים אינו עובר בהוספת שעות לימוד. יותר שעות, לא יביאו לשיפור בביצועים. לראיה, נכון לנתונים שפורסמו בשנת 2021 ישראל מובילה במספר ימי הלימודים בין מדינות ה-OECD (בעיקר לאור העובדה שישנם לימודים בשישי, בניגוד לרוב המדינות בעולם) ומבחינת מספר שעות הלימוד בשנה היא מדורגת שביעית – עם 958 שעות, כאשר הממוצע עומד על 804. בשבח הכמות, אנחנו משלמים מחירים כבדים מאוד במישור האיכות. כדי להבטיח את שיפור החינוך במדינת ישראל, על משרד החינוך לצמצם את מספר שעות הלימוד. צעד זה יפנה כוח אדם איכותי, יצמצם את שחיקת צוות ההוראה והתלמידים ומעל מכל: יאפשר לצמצם את מספר התלמידים בכל כיתה בהוראת מקצועות הייסוד המהותיים. כך, נוכל להבטיח גם את איכות ההוראה – וגם את הצלחה של משימת ההטרוגניות החשובה בכיתות הלימוד, בשעה שהמורים יוכלו לספק תשומת לב בכיתות קטנות ולענות על הצרכים הרגשיים השונים של כלל התלמידים.
הכותבת היא ראש מרכז מנור מבית יוזמת המאה, לשעבר סמנכ"לית אסטרטגיה במשרד החינוך.