יובל שמש, נערה מקסימה וחייכנית בת 17, מתמודדת עם חרם חברתי - חרם שנמשך עשר שנים ארוכות ומסויטות. רגע לפני שהיא מסיימת תיכון, החליטה יובל להפסיק לשתוק. אמה, יפעת חיים, פרסמה פוסט אשר חשף את מה שעברה בתה בין כותלי בית הספר וכמוה עוברים עוד רבים המכונים "ילדים שקופים".

"אני קמה בבוקר, מצחצחת שיניים, מתלבשת, שותה קפה, עולה על ההסעה - ויושבת לבד", תיארה יובל ב"חדשות הבוקר", "אף אחד לא רוצה לשבת לידי. כשאני מגיעה לבית הספר אני לבד בהפסקות, עם הטלפון. הייתה תקופה שניסיתי וניסיתי להתחבר גם לילדים שאין להם חברים בכלל, אבל גם הם התעלמו ולא רצו".

"לפני חודשיים עברתי ליד כמה ילדים מהשכבה שלי וצחקתי מבדיחה. מישהו אמר לי: 'מה את קשורה? עופי מפה'. מה זה עופי מפה? אין בן אדם, גם לי יש רגשות. אמרתי לו שזה ממש לא נעים לשמוע את זה, לא עשיתי לו כלום. אני בקושי מכירה אותו והוא ככה מדבר אליי. הייתי קצת בשוק, אבל הלכתי משם. לא רוצה להיות במקומות שמרגישה לא רצויה בהם".

"הדבר שהכי נחרט לי בלב ושבחיים לא אשכח אותו, זה היה יום שחור בעיניי, קרה בשנה שעברה. הגעתי בסוף שנה לבית הספר והתעלמו ממני במשך שבועיים. יום אחד שאלתי מול כל הכיתה: מה עשיתי? לא אשכח את הפרצופים של כולם. מישהי אמרה לי: 'יאללה, גם אם תתאבדי, לאף אחד לא יהיה אכפת'. חזרתי הביתה, בכיתי וחשבתי: מה, אני לא חשובה? אם אתאבד לאף אחד מהילדים בבית הספר לא יהיה אכפת? אמא אמרה לי: 'את בסדר'. תמיד האשמתי את עצמי, ניסיתי לשנות את ההתנהגות שלי - וזה לא עזר".

איך את מתמודדת עם הבדידות הזו?
"אחר הצהריים אני ממלאת את הזמן שלי בטלוויזיה ובייביסיטר, כי אין לי מה לעשות. אין לי עם מי להיות".

כשאת מנסה ליזום פגישות, מה עונים לך?
"אומרים: 'אני לא יכול, אני במקום אחר היום', אבל חצי שעה אחרי זה אני רואה אותם ליד הבית שלי, בטיול עם הכלב".

מה קורה בקבוצות הוואטסאפ?
"יש קבוצה של השכבה. לרוב כשאני כותבת משהו מתעלמים או ממשיכים לדבר על נושא אחר. כבר הפסקתי לכתוב שם. ילדים יכולים להיות מאוד רעים. אני לא מאחלת את הדבר הזה לאף אחד, גם לא לשונאים הכי גדולים שלי".

אחרי פרסום הפוסט, ילדים יצרו איתך קשר?
"המון ילדים מהשכבה שציפיתי שייצרו קשר, לא יצרו. אנחנו משהו כמו 110 ילדים בשכבה, פחות מעשרה פנו אליי. אני בטוחה שיש ילדים מהשכבה שרואים את זה בבית ואומרים: 'מה, היא לא כזו מסכנה'. הם לא יכולים לדעת מה אני חווה ומרגישה".

האמא, יפעת, סיפרה הבוקר מה הניע אותה לכתוב את הפוסט: "ברגע שיובל כתבה לי את מה שאף פעם לא העלתה על הכתב, 'אמא, בא לי למות', חברה שהייתה מורה ופלטה את עצמה ממערכת החינוך אמרה לי: 'יפעת, את לא יכולה לשתוק. את חייבת לעשות עם זה משהו'. חשבתי בדרך הביתה וכשהגעתי אמרתי ליובל: היום זה קורה, אנחנו עושות עם זה משהו. התכוונתי לזעזע את הסביבה הקרובה, שיבינו מה קורה לנו".

איך התגובות לפוסט?
"אני מקבלת אלפי תגובות, זה לא ייאמן. גבר בן 50 כתב: 'יפעת, קראתי את הפוסט שלך ובכיתי. זה הזכיר לי אותי'. כל כך הרבה ילדים ואנשים עוברים את זה".

ניסית לפנות להורים ולדבר איתם?
"לא, יובל לא נתנה. אנחנו כבר לא בגילאים של ערב פיצה. גם כשניסינו, זה גרעין מאוד קשוח. לא הצלחתי".

איך את מסייעת ליובל לצלוח את המשבר הזה?
"אני פנויה אליה 24/7, לפעמים גם ישנה איתה יד ביד בלילות, בכל משבר. אני מרימה אותה מהמיטה, מחבקת אותה ומסבירה לה שאני פה ואוהבת ושזה לא סוף העולם, שאני בטוחה שיהיה בסדר. אנחנו חזקות".

יובל, איזה מסר תרצי להעביר?
"ילד שעובר כזה דבר, בבקשה לשתף את ההורים ושהם ישתפו את בית הספר. אנשים לא מבינים שילד לא יכול להילחם את המלחמות שלו, יש לו את ההורים בשביל זה. האמא המדהימה שלי נלחמת בשבילי כבר המון זמן. אני לא יכולה להשמיע את הקול שלי ואת מה שאני מרגישה, אני לא חזקה כמוה. זו חוויה נוראית. אני כבר מנסה שזה יהיה מאחוריי, אבל אפילו ילדים בכיתה ג' עוברים את זה. בבקשה שיעשו עם זה משהו. ישבתי עם אמא לפני כמה ימים באוטו והיא אמרה לי: 'חס וחלילה אם עוד ילד מתאבד, צריך לעצור ליום אחד את כל מערכת החינוך, לעשות שביתה ולהרצות על זה, כדי שזה לא יקרה יותר בחיים'".