כשמקס חודקביץ (24) מראש העין תכנן את הטיול הגדול לדרום אמריקה, הוא הצטרף לקבוצות וואטסאפ ייעודיות של מוצ'ילרים. באחד הימים הוא נתקל בהודעה של בחורה בשם שובל עמוס (22) מרעננה, שכותבת שהיא טסה לבד ומחפשת שותפה ישראלית לטיסה הארוכה. "בצירוף מקרים מדהים זו הייתה הטיסה שאני סגרתי, כתבתי לה שאני טס, ומשם המשכנו לדבר על ביטוחים והמלצות והשיחות התחילו להיות יותר אישיות", מספר מקס.
אחרי כחודש וחצי של קשר אינטנסיבי בהודעות ובטלפון, הם החליטו להיפגש. "אמרנו שנראה מה קורה ואם יהיה לנו נחמד וטוב, אפשר להתחיל את הטיול ביחד. היו לנו תוכניות להתפצל בהמשך כי שובל רצתה לטוס לברזיל ואני לא, אבל יהיה נוח יותר לא להתחיל לבד".
"היא ירדה מהמונית והתנשקנו בלי לומר מילה"
שובל מספרת כי היא ראתה במקס כבר מהתחלה הרבה יותר מאשר שותף לטיול. "אחרי שבוע וחצי שדיברנו, הייתי ישירה לגבי העובדה שאני מעוניינת בו, כבר מההתחלה ראיתי בו פוטנציאל למשהו אחר, והיה חשוב לי להילחם על זה. אבל מקס היה בסיטואציה מורכבת כי בדיוק יצא מזוגיות, הכרתי אותו כחודשיים אחרי שנפרד מחברה שלו, אז הוא לא ממש היה בכיוון של זוגיות ובמיוחד לא בטיול. במשך חודשיים דיברנו כל יום כל היום, ידעתי עליו המון דברים, והוא היה האדם הראשון שעדכנתי אם היה קורה לי משהו, זה הרגיש מאוד נכון".
"הייתי בזוגיות טובה ונפרדנו בגלל הטיול, כי הבנו שאנחנו לא הולכים להחזיק חצי שנה מרחוק אז הדבר האחרון שחשבתי עליו הוא שאני אכיר מישהי בגלל הטיול, זה בכלל לא היה בראש שלי, הייתי עיוור, שובל רמזה ואני לא שמתי לב. אבל ברגע שנפגשנו אי אפשר היה לפספס את זה, היה ברור שיש כאן משהו מיוחד", אומר מקס, "היא לקחה אליי מונית, ואיך שהיא ירדה ממנה התנשקנו בלי לומר מילה".
"ביליתי עם חברים וידעתי שמישהו שקרוב למקס נפטר, תכננו הרבה פעמים להיפגש ואמרתי שהפעם אני לא מוותרת כי אני יודעת שלא קל לעבור את זה לבד, החלטתי שאני נוסעת אליו, ואז שם הכול קרה, בשנייה הראשונה", מוסיפה שובל.
"הוא לא ענה לי אז שלחתי הודעות לכל מי שמכיר אותו"
מאז הם הספיקו להיפגש מספר פעמים עד ה-1 באוקטובר, היום שבו חלה תפנית חדה בסיפור ובתוכניות של השניים. "התפטרתי מהעבודה כדי לנסוע למחנה אימונים באגרוף תאילנדי, שבסיומו הייתי אמור לחזור לארץ ומכאן לארוז ולנסוע לדרום אמריקה עם שובל. כשרכבתי על האופנוע באיילון צפון, נהג רכב סטה ימינה ממסלול נסיעתו למסלול בו נהגתי באופנוע, פגע בי והעיף אותי מעל לחומה של כביש איילון. אם הייתי עף קצת יותר נמוך ופוגע בחומה, לא הייתי היום בחיים", מספר מקס שנפצע קשה מאוד. את רגע התאונה הוא זוכר בבירור, עד לרגע שבו הגיע האמבולנס ואיבד את ההכרה. "היה שם נהג שעצר, הרגיע אותי ואמר שהכול יהיה בסדר, וזה מאוד עזר לי ברגעים האלה, עד היום אני לא יודע מי זה, ניסיתי למצוא אותו כדי להגיד לו תודה".
כשמקס הגיע למרכז הרפואי איכילוב הוא נכנס לטיפול נמרץ, שם הורדם והונשם. בינתיים, שובל שלחה לו הודעות, ולא הבינה לאן נעלם. "זה היה שמונה ימים אחרי שהקשר בינינו ממש התחיל", מספרת שובל, "התקשרתי לחברים אם להמשיך לחפור לו, כי הוא לא ענה להודעות, חיכיתי לבוקר וידעתי שיש לו אימון והוא קם מוקדם. אנחנו מעירים אחד את השנייה והוא לא העיר אותי. התחלתי לשלוח הודעות לכל מי שמכיר אותו".
אחרי שלא שמעה ממנו שעות ארוכות, הבינה שמשהו לא טוב קרה. "אמרתי לחברים שלי שאני מקווה שלא קרה לו משהו, בגלל שהוא רוכב על אופנוע, לעצמי אמרתי שאחכה. ברגע ששמעתי שמקס עבר תאונה - פרצתי בבכי, לא ידעתי מה לעשות, הייתי במשמרת בעבודה ולא הסכימו לשחרר אותי. לא הסכימו להעביר פרטים רפואיים בטלפון ולא ידעתי מה מצבו. בסוף המשמרת חברה שלי באה לקחת אותי לטיפול נמרץ באיכילוב, וחיכיתי שם המון זמן עד שהכניסו אותי".
מקס הגיע לבית חולים כאלמוני, ולקח זמן עד שהתבררה זהותו. "בקושי הצלחתי לפקוח עיניים ולא זכרתי איך מדברים. הביאו לי טוש עם לוח וביקשו שארשום איך קוראים לי. שכחתי איך קוראים לי ואיך כותבים, בסוף הצלחתי לכתוב שם של חבר טוב, ושוב איבדתי הכרה. בינתיים בית החולים התקשר לליאור החבר הכי טוב שלי שרשמתי את שמו, והוא עדכן את כולם, כולל את שובל שפנתה לכל החברים שלי באינסטגרם, ומצאה בין היתר גם אותו".
מאז ששובל הגיעה לטיפול נמרץ, לפני ארבעה חודשים, הם לא נפרדו, גם לא בימי המלחמה. ברגע שמקס יצא מטיפול נמרץ, השניים עברו לגור יחד באורתופדית באיכילוב. "היא ממש המלאך השומר שלי. במשך חודשיים וחצי היא ישנה כאן כל לילה, מטפלת בי, מקלחת אותי, מביאה לי תרופות, לוקחת אותי לטיפולים, בהתחלה היא ישנה איתי במיטה, אבל זה היה פחות נוח אז הבאנו לה מזרון והיא ישנה צמוד אליי כל לילה. בגלל שלא יכלה לעבוד במסעדה ברעננה, היא מצאה עבודה ממש ליד איכילוב, בקניון ויצמן, והיא ממש העבירה את החיים שלה לפה", אומר מקס.
"הטיפול בו הפך את הקשר לקרוב ואינטימי ויותר אינטנסיבי"
רוב הזוגות עוברים קילומטראז' מסוים כדי להגיע לרמת אינטימיות שבה נדרש טיפול סיעודי ותמיכה במצבים מורכבים, עבור שובל זה היה אך טבעי לעשות זאת. "מקס שאל אותי מספר פעמים איך זה להיות אחות סיעודית שלו? פשוט הרגשתי שזה הוא מההתחלה, הוא הדבר היחיד שמעניין אותי ואני באמת אוהבת אותו מבלי להכיר אותו יותר מדי. הוא היה מונע ממני בהתחלה לעשות כל מיני דברים, התעקשתי שייתן לי. כולם היו בהלם שעוד נשארתי איתו כי לא הייתה ביננו היכרות גדולה לפני כן, אבל לי זה הרגיש נכון. הטיפול בו הפך את הקשר לקרוב ואינטימי ויותר אינטנסיבי. אנשים תהו אם אנחנו רק חודשיים או ארבעה חודשים ביחד, כי נראה שאנחנו הרבה יותר. זה קרב בינינו כך שאנחנו מרגישים מאוד בנוח זה עם זו, אנשים שנמצאים שנה או חצי שנה בזוגיות לא מגיעים לרמת קרבה וחשיפה כמו שלנו. ראיתי את מקס בנקודות הכי קשות שלו, בדרך כלל גברים לא אוהבים להראות חולשה והוא גם לא רצה ואמרתי לו שבשביל זה אני פה, גם במצבים לא הכי נעימים. אבל התלוו לזה גם קשיים, כי בסוף אתה לא באמת מכיר למרות שאתה מרגיש קרוב, ואתה לא יודע איך הוא בכל מיני מצבים. לא באמת ידעתי איך הוא מתמודד עם קשיים כאלה, מתי הוא צריך מנוחה, מתי צריך שיחבקו אותו ולא היה לנו את הזמן ללמוד אחד את השנייה יותר מדי".
איך הסביבה הגיבה לזוגיות שנבנתה בין כתלי המחלקה האורתופדית?
"לא כולם ראו את זה בעין חיובית, חשבו שאנחנו מגזימים וצריכים מרחק, אבל מהר מאוד הם הבינו שזה לא משהו רעיל אלא טבעי ושלמדנו לשלב נכון את הדברים. מקס אוהב לשחק שחמט ופוקר, וכשהוא הולך לשחק, אני מתפנה לעשות את הדברים שלי ולהיפגש עם המשפחה שלי, לפני זה היינו כל שנייה ביחד".
"כשראיתי שהיא לא מוותרת, זה כבש אותי"
מאז שמקס הגיע לבית החולים, הוא קיבל מנות דם, עבר מספר ניתוחים ושחזורים וצפוי לו שיקום ארוך. את המלחמה הוא מכיר בעיקר דרך הפצועים שמגיעים לבית החולים. "זו דרך מאוד מוזרה לחוות את המלחמה. רק כשאהיה במצב יציב ולא אצטרך פיקוח קבוע או עזרה בשירותים ובמקלחת, אני אשתחרר הביתה ואז צפוי לי שיקום שייארך לפחות שנה, הייתי צריך ללמוד ללכת מחדש ואני מרגיש שלקחו לי את כל הדברים שאני הכי אוהב: נגרות, אגרוף תאילנדי וטיולים, אני שמאלי וכל היד השמאלית שלי מפורקת".
מקס מודה שהטוטאליות שבה שובל נכנסה לחייו, הפתיעה גם אותו. "חשבתי שהיא תבוא פעם-פעמיים, תביא פרחים ותמשיך בחייה. ברגע שראיתי שהיא לא מוותרת ושזה חשוב לה, אי אפשר היה להתעלם מזה, אמרתי לעצמי שיש פה משהו מטורף, זה כבש אותי במקום".
את הטיול המתוכנן לדרום אמריקה הם ייאלצו לדחות בשנה. "אני כל הזמן אומר לאנשים שיש לשובל 50 אחוז אחריות על כך שאני שפוי עכשיו. אי אפשר להתעלם מהקשיים הפיזיים והנפשיים שאדם עובר בתקופה כזו, הבדידות, התסכול והדיכאון, זה היה מרסק את האדם הכי חזק והכי אופטימי. כל אחד צריך אדם טוב שהוא אוהב וסומך עליו, כדי שיעזור לו לקום. אין לי מושג מה הייתי עושה פה בלעדיה. זה לא מובן מאליו שעצרה את החיים שלה בשביל לתת הכול ולשקם את החיים שלי".
מקס נאלץ להתגורר בבית חולים, ואת בחרת בזה, לא הרגיש לך קצת קלאוסטרופובי?
"כשאני בבית חולים אני פחות מרגישה את זה, אבל כשאני יוצאת משם זה נהיה גדול עליי, ולפעמים אני לא מבינה מה אני עושה עם עצמי, אבל זה תמיד נגמר בסדר. לפעמים היו נפילות כי הרגשתי שאני צריכה את האימונים שלי, לפני כן הייתי מתאמנת 5 פעמים בשבוע בחדר כושר וירדתי לפעם או פעמיים אבל לאט לאט הבנתי שזה שווה את זה. שווה להיות איתו כל רגע וללוות אותו ולא לתת לו להרגיש לבד".
איך ייראה היום שאחרי, כשתצאו מבית החולים?
"האמת שזה מפחיד כי כל הזוגיות שלנו מבוססת על בית חולים, אנחנו לא מכירים את העולם שבחוץ כשאנחנו ביחד, אבל אני מקווה שיהיה בסדר ונוכל להצליח להתגבר על זה, למדנו להתאים אחד לשנייה בצורה טובה, לחיות עם מגבלות, ועדיין מגלים אחד את השנייה, יש לנו תקשורת מעולה. זו הזוגיות הראשונה שלי והרביעית שלו. יש לנו המון תוכניות לטוס לדרום אמריקה בדצמבר הקרוב, לגור בצפון ברמת הגולן, בדרום, לטייל ולגור בכל מיני מקומות בעולם, ולמקס יש חלום להיות מדריך בפנימיית הכפר הירוק שבה למד, יש לנו עוד המון זמן להגשים את כולם", מוסיפה שובל.