"גיל ההתבגרות הוא תקופה מורכבת אבל לצערנו מה שקרה ב-7 באוקטובר הפך את האתגרים של הגיל הזה להיות מורכבים פי כמה וכמה. בני הנוער המפונים היום אלו נערים שנולדו לתוך צבע אדום. הם חיים בתוך מצב שיכול להוות סיכון לטראומה מתמשכת. מהיום שהם נולדו הם חיים בתוך אירוע טראומטי שרודף אירוע טראומטי. במשך כל השנים הייתה השקעה רבה בחוסן, בטיפול, ובלימוד מיומנויות שיעזרו להם להתמודד עם אירועים טראומטיים ומצבי דחק, אך ב-7 באוקטובר בגלל האופי המאוד קיצוני וחריג של המתקפה הם קרסו", מסבירה ליאת ארמרמן לבנה, ממונה מחוזית מחוז דרום במנהל של״מ (שיקום, ליווי ומניעה) במשרד הרווחה והבטחון החברתי, האחראית על הפרויקט, "החדירה של מחבלי חמאס, מעבר לחדירה הפיזית, חדרה גם את חומות הבטחון סביבם".
האתגרים והזוועות מלווים אותם מאז. "אלו משפחות שעברו טראומה מאוד קשה ואת כל זה צריך להחזיק בחדר בבית מלון. בתקופה בה האתגרים של בני נוער הם הזהות, התלות והעצמאות, אנחנו מוצאים אותם ישנים עם ההורים והאחים באותו חדר. לא ברור להם מתי ואיך הם יחזרו למקום ולסביבה שלהם ולרגע להיות עם עצמם, מקום חשוב בגיל ההתבגרות. כל המיומנויות שצריך כדי לעבור את גיל ההתבגרות והמשברים קרסו פחות או יותר", אומרת ארמרמן לבנה. במשרד עדים לדבריה לתופעות מטרידות כמו בני נוער שמסתגרים בחדרים ומסרבים לצאת בקצה אחד, ועד לבני נוער שמסתובבים ברחוב ולא מוצאים את עצמם.
"לאט לאט קיבלנו עוד ועוד הודעות על אנשים שנרצחו או נחטפו"
אליה דלויה (15) מיישוב צוחר התעוררה לשמע האזעקות והדיווחים על חדירות מחבלים ביישובים הסמוכים. "בשבת בבוקר קמנו מהאזעקה, גילינו שיש חדירות מחבלים בבארי, 10 דק מאיתנו. זה היה מצב מטורף, וקיבלנו לאט לאט הודעות על עוד מישהו שנרצח, חבר שנרצח, חברה מהכיתה של אחותי נחטפה, ילד מהשכבה ואמא שלו ושנרצחו עוד ועוד. היינו בשוק", היא משחזרת, "שמענו שגם אלינו המחבלים הגיעו. נרצחה מישהי במרפאה מול הבית שלי שכביש מפריד ביננו. פחד מוות. הרבש״צ וכיתת הכוננות חיסלו יחד 8 מחבלים". תוך ימים ספורים הם פונו מהיישוב. ״היו לנו 40 דקות לברוח לפני שסוגרים את השער. ארזנו מזוודות מהר ופשוט יצאנו. עברנו דרך השדות והפרדסים ופתאום את קולטת באמצע הפרדס קבוצה של חיילי צה״ל וגופה של מחבל. אמא שלי אמרה לאבא שלי ׳אל תסתכל, פשוט תדפוק גז וסע׳. נסענו במהירות מטורפת עד שהגענו למצפה רמון שם נרגענו קצת״.
הם הגיעו לאילת לבית מלון, בו הם שוהים מאז. אך גם בבית המלון המצב היה לא פשוט. "בהתחלה היינו משפחה של 5 אנשים בחדר אחד. זה קשה נורא להיות עם כל המשפחה בחדר. הכל דחוס. את רק שומעת עוד חדשות ככל שהימים עוברים וזה עוד יותר מגביר את המתח. כמו להיות בסיר לחץ", היא אומרת ומשתפת, "הייתי יושבת בחדר עם עצמי ומחכה לנס, שמישהו יקרא לך וידבר איתך, שמשהו יוציא אותך מהחדר. זה לשבת בידיעה שיש לי חברים שנחטפו, ילדים מהשכבה שנרצחו. את יושבת ומתבשלת במחשבות של עצמך".
אחרי כשבוע דלויה קיבלה שיחת טלפון עם הצעה מעניינת – לעבוד במפעל לייצור קרמיקה, זכוכית וחימר בעמותת "הבית של סוזן". משרד הרווחה, יחד עם העמותה, עיריית אילת, המועצה האזורית אשכול ועיריית שדרות, מפעילים בשגרה תוכנית תעסוקה לבני נוער באילת במסגרתה הנערים מקבלים מעטפת טיפולית ותעסוקתית, ומייצרים כלים שנמכרים לבתי מלון ומסעדות באזור תמורת שכר. תוך זמן קצר מאוד והודות לשיתוף הפעולה בין הגופים, פתחו את המסגרת עבור נערים המפונים. מאז דלויה יחד עם עוד עשרות נערים ונערות מגיעה כ-3 פעמים בשבוע לעבודה במטרה ליצור שגרת חיים בעיר. "זה מאוד משמעותי להיכנס לתוך שגרה. עבור נערי העוטף אילת היא הבית שלהם כרגע", אומרת ארמרמן לבנה.
מעגל של בני נוער בעשייה
כל יום עבודה מתחילה בשיחת פתיחה, לאחריה בני הנוער מתחילים ליצור. "הם כרגע מייצרים 3 קווים במקביל – חנוכיות לחנוכה, כלניות אדומות שיוצבו בבתי עלמין ברחבי הארץ במסגרת מיזם הקרמיקה, וערכות חזרה הבייתה למשפחות בהן יש ספלים, צלחות ואביזר נוי. זה יינתן כשי למשפחות המפונות כשיחזרו לבתים", מסבירה ארמרמן לבנה, "זה יצר מעגל של בני נוער שנמצאים בעשייה שגם מאפשרת מסגרת וגם מאפשרת לתת מעצמם למען אחרים. המקום הזה של לעבור מלהיות זה שמקבל לזה שנותן הוא מקום מאוד משמעותי בחוסן. אנחנו מגיעים לשם ורואים נערים ונערות מחייכים".
דלויה עובדת שם כבר שבועיים. "בהתחלה אמרתי מה יש לי לעשות פה? ליצור בחמר? אבל פתאום רואים את הצוות ואת האנשים, שבאמת מתעניינים בך ומקדישים לך זמן. אני ממש מרוצה מהעבודה. המקום הזה נתן לי עיסוק, בריחה. מקום שקט ללכת ולעבוד. זה מבחינתי ממש פריקת עצבים לשבת עם החמר ופשוט כיף", היא מתארת, "את יושבת בסוג של תרפיה וזה מרגיש כמו חוג אבל אני גם מקבלת כסף. בסך הכול זו ממש בריחה מהמציאות".