"הילד שלי היה מקסים בגן, לא היו שום בעיות או תלונות. ברגע שנכנס לבית הספר, הפילו עלינו לעשות איתו שיעורי בית, זה נהפך לבלתי נסבל והוא התחיל לשנוא את בית ספר. מאז כל יום הוא מלחמה על השיעורים"
אנחנו רוצים שהילדים שלנו יצליחו בלימודים, בעולם התחרותי בו אנו חיים היום, אנו ההורים דואגים לכך שכל דלת תהיה פתוחה בפניהם לכשיגדלו. אנו משקיעים בחוגים, במורים פרטיים, שומרים על קשר עם המורה ויושבים איתם על שיעורי הבית. ובעצם, מה רע בכך שנשב איתם על שיעורי הבית? כך נוכל להשגיח שהם נעשים נכונה, נתקן טעויות אם צריך, ונוכל להיות שותפים לתהליך הלמידה, לא?
כשהורים עושים שיעורי בית עם ילדיהם מבלי משים, ומתוך המון רצון טוב, הם מונעים התפתחות של מיומנות חשובה מאין כמוה, הנרכשת בשנים הראשונות של בית הספר: ניהול זמן והתארגנות עצמאית למשימה.
ילדים בגיל הרך לומדים על העולם במידה רבה דרך יחס ההורה לדברים. היחס שלנו לשיעורי הבית מושפע מזיכרונות הילדות שלנו, מועבר לילד ויוצר אצלו גישה דומה. אם אנו מתייחסים לשיעורי הבית כמטלה שנואה, מיותרת, קשה אך "רע הכרחי", זו הגישה שתתפתח אצל הילד עוד בטרם כניסתו לבית הספר. אם נצליח לאמץ גישה יותר נייטרלית, סקרנית, או אפילו משחקית לשיעורי הבית, נוכל להפחית את המועקה משיעורים בשנים הבאות.
מה יש בשיעורי הבית שהופך אותם לחזית העימות בין ההורה לילד? לעיתים, שיעורי הבית הם קפיצת מדרגה בדרישה מהילד לעמוד בתסכול. הוא נדרש לשים בצד את המשחק, ולשבת לעסוק בלמידה מכוונת. כאשר האחריות היא אצלנו, אנו מתייחסים לשיעורי הבית כמשימה שהילד צריך לעשות וחשוב לנו מאוד שהיא תיעשה, ובכך אנו פותחים פתח למאבק כוח. שיעורי הבית נעשים זירה להתרסה, למשיכת תשומת לב דרך התנהגות שלילית.
כאשר המשימה חשובה לנו יותר מאשר לילד, ואנו תלויים בו שיעשה אותה, זה מעמיד אותנו כהורים בעמדה תלויה, ולעיתים חסרת אונים. הרי את שיעורי הבית נותנת המורה, והילד הוא שצריך לעשות אותם. אנו מיד תופסים את תפקיד השוטר, שעליו לפקח על הילד שיקיים את הוראות המורה. עבור הורים רבים, כל התנגדות של הילד מדגישה את חוסר האונים שלהם, ואז הם מגיבים בהפעלת סמכות בצורה כוחנית, הדורשת ציות, בהתאם לתפקיד השוטר. יותר מכך, הורים רבים אינם מוכנים למלא את תפקיד השוטר, שסמכותו נובעת מכוח, ושיעורי הבית מאלצים אותם להיות בתפקיד הזה או לוותר על הנושא. ילדים שמחפשים את העימות עם הוריהם, את משחקי הכוח, ימצאו בשיעורי הבית קרקע פורייה מול ההורים.
יכולת נרכשת - היכולת להכין שיעורי בית היא יכולת מתפתחת, נרכשת. רוב הילדים יפגשו שיעורי בית בפעם הראשונה בכיתות א' או ב'. המשימה הנדרשת מהם היא חדשה – להיות אחראים לביצוע משימה עד תאריך נקוב, בזמנם הפנוי. לכן, בכל שלב ובמיוחד בשנים הראשונות בהתפתחות, נרצה להתאים את המעורבות שלנו כהורים לשלב בו נמצא הילד, ולאורך הזמן להפחית את המעורבות:
כיתה א'-ב': בתחילת הדרך ועם שיעורי הבית הראשונים, נרצה לסגל מיומנויות בסיסיות כמו ישיבה ליד שולחן בבית, והתאמת הסביבה הפיזית לעשייה.
כיתה ב'-ג': נרצה להשגיח כי המשימה אכן נעשית בצורה ראויה, כלומר הילד מצליח להתגייס ולבצע את המשימה, גם אם לא באופן מושלם.
סביב כיתה ד': בגיל הזה הבשלות הקוגניטיבית, תפיסת הזמן ויכולת הארגון אצל מרבית הילדים מפותחת דיה. השאיפה תהיה להוריד את היד מהאופניים ולתת לילד לנסוע לבד. אנו תמיד פה לסייע לו בדברים שהוא מתקשה, אך האחריות לעקוב אחר המשימות ולמצוא זמן לביצוען היא על הילד.
ילדים עם קושי גדול יותר בהתארגנות לעיתים ירוויחו מיצירת זמן מובנה לעשיית השיעורים, קבוע בכל יום, שתחילה נקבע חיצונית ובהמשך הופך להרגל. לילדים אלה יש לסייע מעט יותר ולמתוח מעט את ההתקדמות בשלבים, אך לא לוותר.
חשוב לזכור, רוב הילדים לא לוקחים אחריות ביוזמתם. נוח להם ועדיף שהדברים נעשים בשבילם. ככה גם מגיעים להישגים גבוהים, ולא צריך לעמוד בתחרות הלימודית שהיא חלק מבית הספר. אמנם תזכורת ומעקב משאירים את העשייה לילד, אך מסירים ממנו את האחריות, ניהול הזמן והתארגנות למשימה. לתת לילד לחוות תסכול מותאם, גם במחיר של טעות, מתאים לתחילת דרכו בית הספר ויאפשר לילד ללמוד מהחוויות, הטובות והפחות טובות כאחד.
מה עושים כששיעורי הבית נהפכו לבעיה?
כדאי לנסות להוביל תהליך בבית שיתחיל בהצהרה של ההורים, ויכלול שיתוף פעולה עם המורה. ההצהרה היא הצהרה של דאגה, אכפתיות, והבנה שגם אם הילד לא יאהב את השינוי, הוא לטובתו בטווח הארוך. אם הילד בכיתה ה' או ח' אך טרם רכש את המיומנות לעשיית שיעורי בית, יש צורך ללמד אותו בהתאם לשלב ההתפתחותי, ולא בהתאם לגילו הכרונולוגי. כלומר, אם הילד בן 10 או 15 ומעולם לא עשה שיעורים, יש צורך להתנהל מולו כאילו נפגש בשיעורים בפעם הראשונה, ולהוביל תהליך פיתוח הרגלים הדרגתי. הדיאלוג מול המורה אפשר להגיע לסיכום של הפחתה זמנית בכמות המטלות, לצורך רכישת המיומנות. דיאלוג זה יעשה, אידיאלית, בשיתוף הילד, שיראה שמתגייסים לעזרתו בשתי החזיתות.
לעיתים תהליך זה נתקל בהתנגדות רבה מצד הילד/נער. ככל שעברו יותר שנים, המשפט "איני עושה שיעורי בית" הפך לחלק מבוסס יותר בדימויו העצמי. במקרים כאלה, התהליך עשוי לקחת זמן ומשאבים רבים, ולכן כדאי להיעזר באנשי מקצוע (מורה להוראה מתקנת, יועצת בית ספר, או פסיכולוג חינוכי) על מנת לנהל אותו נכון, ולא להפוך אותו לפרק נוסף במאבק על כוח ושליטה.
כהורים, אנו מכינים את ילדינו לעתידם כמבוגרים. אנו פועלים ומשקיעים כדי שיגיעו לחייהם הבוגרים עם המיומנויות הנדרשות כדי לנהל חיים משמעותיים, מספקים ומאושרים. מיומנות של ניהול זמן והתארגנות לביצוע משימה חשובה לכל שלב בהמשך חייו של הילד, בין אם בצבא, באקדמיה ובעבודה, בקשרים בין אישיים, בזוגיות ובהורות שלו. לפיכך, חשוב לאפשר את התפתחותה של מיומנות זו, דרך תמיכה ההולכת ויורדת עם השנים, בעיקר בתחילת בית הספר היסודי. בסופו של דבר, היכולת שלנו כהורים לדחות סיפוקים, ולעמוד בפיתוי לקיחת שליטה על המשימה החשובה, היא היא שתאפשר לילד ללמוד להתמודד עם התסכולים שלו בעמידה מול המשימה. למידה חשובה זו, בשילוב המיומנויות של תכנון זמן, עמידה בתסכול ודחיית סיפוקים, יאפשר לו להתפתח כילד וכאדם.
הכותב הוא פסיכולוג במרכז נתיב לטיפול ואבחון בהפרעות קשב וחרדה