אם נעמיק בתוכנו נבין שבעצם כל יום אנחנו חווים פרידות, מעברים ושינויים. המעבר בין לילה ליום, בין ערות לחלימה, בין בית לעבודה. כל רגע הוא מעבר ושינוי לרגע הבא אחריו. כל יציאה מהבית זו פרידה, כל התארגנות ליציאה לבית הספר או לגן היא מעבר - הקימה בבוקר, הכניסה חזרה הביתה, פרידה שוב כשהולכים לחוג, מעבר נוסף כשמגיעים הביתה לעיניים המוכרות והאוהבות. יש בחיינו מיליוני פרידות ומעברים.
רובנו חונכנו וגדלנו על זה שפרידות הן קשות, כואבות ושכדאי להימנע מהן. במאמר הזה אני מזמינה אתכם להתבונן בתפיסות העמוקות שלכם כלפיי מעברים ופרידות ותקבלו כלים - איך נוכל לעשות אותן באופן קל ופשוט יותר עבורנו ועבור הילדים שלנו?
בואו נצמד לעובדות - בטבע המולד של הילדים שלנו הם לא אמורים לחוות כל כך הרבה פרידות ומעברים בחיים שלהם. אם נביט לעבר הלא מאד רחוק, עשרות שנים אחורה, בזמנים שילדים היו עם הוריהם רוב חייהם, ובזמנים שאנחנו היינו יותר יחד כמשפחה, הקצב הטבעי שלנו היה איטי יותר, מחובר לשמיים, לאדמה ולשינויי מזג האוויר.
שעות הערות שלנו היו מתחילות עם הזריחה ומסתיימות כשהשמש שקעה. לא היו לנו שעונים, היינו מסתמכים על השמש והשמיים. לא היה בנו דוחק להספיק, להשיג, להגיע, היינו תלויים באיתני הטבע ובמזג האוויר.
החיים המודרניים, עם כל הברכה והשפע שהם מביאים, הביאו אותנו לקצב חיים שעבור כולנו איננו טבעי
בטח לא עבור הילדים שלנו. אבל החיים המודרניים הם פה.
אז איך בכל זאת אפשר שיהיו מעברים ופרידות פשוטות יותר? איך אפשר לתמוך בהם שם? כל מעבר ופרידה יכולים להפוך לקושי ויש פה אפשרות אחרת - מעבר ופרידה הם הזדמנות אדירה לצמיחה וגדילה שלנו ושל הילדים שלנו.
למרות מה שאולי אנחנו נוטים לחשוב, ילדים הם סתגלתניים, מגיבים יחסית טוב ובקלות לשינויים ומעברים, יחד עם זאת, הרבה ילדים חווים פרידות, מעברים ושינויים בצורה מטלטלת. עבור חלק מהילדים מעברים ופרידות זה סוף. הם לא עסוקים בדבר החדש, הם חיים בהוויה של הרגע הזה, של משהו שנגמר, חדל מלהיות.
ילדים במעברים ובפרידות יכולים להיות סוערים, מכונסים, צעקניים, מתפרצים, כועסים. יש המון צורות לביטויי קושי אצל ילדים. הם יכולים פתאום להימנע מדברים מסוימים או ההיפך להיות מאד נחושים להשיג משהו שהם רוצים.
ילדים יכולים להיות מאד מפוחדים. פחד ללכת לישון - כי ייגמר היום. פחד להיפרד מההורים בכניסה לגן - יותר לא אראה אותם יותר. פרידה מגן - יותר לא אהיה ילד. מעבר לכיתה חדשה - מה אם לא אהיה אהוב שם?
לעולם לא נוכל לדעת עד הסוף מה עובר על הילדים שלנו בפרידות ובמעברים, לפעמים אפילו קל לנו לשים עליהם את הכותרת "יש לו קושי במעברים", האמת היא שלעיתים הקושי מתחיל אצלנו, הפחד של מה יהיה עכשיו לפעמים חזק מאתנו, הדאגה להם גדולה והתחושה שאולי לא יוכלו להכיל את המעבר הזה, לפעמים היא רק שלנו.
מה לא לעשות במעברים של ילדים?
בהלה ולחץ - "צריך להיפרד מהר כשמגיעים לגן", מגיע לאוזניים מפוחדות כי אנחנו נמצאים שם בבהלה ובלחץ, שמא נתעכב ולא נספיק ליום שלנו. אנחנו יכולים להביע לחץ ובהלה כי יש בתוכנו חשש - האם זה אי פעם ייגמר? האם אי פעם ניפרד קל ונעים?
תחושת הלחץ לא מאפשרת לגוף ולנפש של הילדים להיות בנוכחות ובהקשבה ללב במעבר הזה. זמן ההסתגלות של ילדים יכול להיות מהיר. יחד עם זאת, אין להם את קצב החיים שלנו, הם חיים בתוך עולם דמיוני, שגם הליכה בבוקר לשער הגן, יכולה לקחת נצח, הם מכינים את עצמם לכניסה לגן, הלחץ שלנו לא תומך שם.
ביקורת, שיפוטיות - "אתה תינוק?" "מה יהיה איתך בסוף? "איך תגדל ככה?" "אתה האח הגדול אתה צריך להיות בוגר".
אמירות שיפוטיות שיוצאות לנו מהלב יוצאות מאיתנו כי אנחנו מפחדים מה יהיה עליהם כשיהיו גדולים. אנחנו מנסים לחנך וללמד אותם ששינויים זה טוב, שלהיפרד זה בסדר, אבל קשה לנו בפנים עם זה, לא פחות מהם. והם מרגישים את זה.
הבטחות - "תראה כמה נעים יהיה לך היום בבית הספר", "אני בטוחה שעוד רגע כבר תראה שכייף בגן".
כשאנחנו מבטיחים הבטחות לילדים שלנו, אנחנו בעצם מנסים להרגיע אותנו ולא אותם. ילדים לא עסוקים בהיגיון או רציונליזציה, הם ילדים, הם כרגע סובלים וכל ניסיון שלנו לשכנע אותם בדבר המתוק הבא שיהיה טוב ונעים זה אומר לא לראות אותם עכשיו, את הקושי שלהם.
כעס - אנחנו מאבדים סבלנות בכל מה שקשור למעברים ולפרידות, אין לנו כח יותר להכיל ולחבק, אנחנו רוצים לתקתק ולעבור למשימה הבאה. כעס לא תומך בהם פה, ההיפך, הוא רק ירחיק אותנו מהם וירחיק אותם מעצמם. אם נכעס עליהם שהם לוקחים לאט ואת הזמן בפרידות ובמעברים, הם רק יירצו אותנו עוד ועוד לעוד חיבוק ועוד נשיק ועוד לילה טוב אחרון ודי.
ציפיות גבוהות - יש לנו איזו אמונה שמעברים, שינויים ופרידות צריכים להיות חלקים, זורמים ונעימים, אבל האמת שזה לא תמיד ככה. הציפייה הזאת בלב שלנו, יכולה להקשות על המעברים והפרידות עבורנו ועבור הילדים שלנו.
מה כן אפשר לעשות?
כלי פשוט שיכול לתמוך בילדים שלכם, עם המון אהבה - תדברו, ברוך ובאהבה על הפרידה או על השינוי. תנו עצות וכלים פרקטיים שיוכלו לקחת איתם: איך היית רוצה להיפרד ממני? מה יעזור לך? אולי ספר? חיבוק? אבן טובה למזכרת? תמונה שלנו ביחד? בובה בתיק?
אתם לא אשמים! כן פרידות קורות ואתם לא אשמים בזה שהילד שלכם עצוב מאד מאד, אתם צריכים להיפרד, כי זה הטבע, זה חלק מהחיים שלנו. לסלוח לעצמכם על זה שצריך להיפרד ושזה המצב, לקבל את הפרידה בנוכחות אוהבת.
לתת מקום לקושי בפרידה. כן זה עצוב, זה קשה, זה כואב מאד. יכולים לתת לזה מקום בלב שלכם? חבקו את הילד שלכם חזק וחזק ותאמרו לו שאתם ממש מבינים מה עובר עליו, שזה כואב ועצוב. גם אם הוא קטן ועוד לא לגמרי מבין את הכל, הוא מרגיש את האנרגיה שעוברת בקול שלכם, את זה שאתם המבוגרים האחראיים, שמסוגלים להרגיע ולווסת אותו ולעזור לו בקושי הזה. זה לא הטבעי שלנו להיפרד לכל כך הרבה שעות.
להתבונן על הילד שלי ב"עיניים טובות". מילים תומכות שרואות את הקושי שבפרידה: תמיד תזכור שאנחנו פה, בתוך הלב שלך, וחושבים עליך מרחוק. זה בטח לא נעים להיפרד.
אני סומכת עליך
אני אוהבת אותך
אני יודעת שזה קשה
אני תמיד פה בשבילך
אתה שמור ומוגן ובטוח.
כשחוזר מהגן/ בית הספר- להוקיר את הדרך שעשה, את מה שהוא עבר, את השינוי שהוא חולל: ראיתי כמה הצלחת להתגבר על הקושי והפחד שלך. זה באמת נורא מפחיד. מה עזר לך שם? מי עזר לך שם? איזה כוחות נפש מצאת בתוכך?
נקודות להתבונן על כמיהות הלב שלי. האם יש לי ציפיות מותאמות מהילד שלי? מציעה להתאים את הציפיות לילד הפרטי שלי, להתבונן על תפיסה חדשה- כזאת שמרחיבה לנו את הלב, למשל - לילדים וגם למבוגרים לא פשוט להיפרד.
להתאים ציפיות - בטח בשבועות הראשונים, ובטח בכיתה א'.
אולי כמיהות לב חדשות יכולות להגיע - שיהיה בריא בטוח ומוגן, ייפתח יכולות למידה, שיהיו לו יחסים טובים עם המורים, יחסים טובים עם חברים ולאו דווקא שיהיו פרידות ומעברים קלים ופשוטים.
להתבונן עליי ב"עיניים טובות". להתבונן על הכאב והקושי שאני מרגישה במעבר, בשינוי או בפרידה. לתת מקום לקושי שלי, לזיכרונות הילדות שלי מפרידות, מעברים ושינויים. לסלוח לעצמי על כל הפעמים שאמרתי לעצמי שפרידות זה דבר קל ופשוט. לחבק אותי, גם לנו ההורים זה קשה. אולי אפילו יותר.
הכותבת היא מלווה תהליכי ריפוי יחסים במשפחה, מנחת הורים מוסמכת מכון אדלר ומשרד החינוך