מאות אלפי חיילי המילואים שגויסו לשורות צה״ל ממשיכים להילחם בכל הגזרות, והסיפורים המרגשים משדה הקרב לא מאחרים להגיע. בזמן שכוחות צה״ל חילצו עשרות בעלי חיים שברחו מהעוטף לתוך הרצועה, וכן כלבים וחתולים עזתים שנמצאו באזורי הקרבות, כעת הגיע לידינו סיפור מחמם לב על לוחם מילואים שעשה מאמצים רבים כדי לחלץ מהרצועה, לא פחות מאשר שני תוכים.
"ראיתי חדר מלא בכלובים של ציפורים. לא שמעתי ציוצים"
דניאל קמחי (29) מרמת גן הוא נשוי ואז לשניים. במהלך השירות הצבאי שלו הוא שירת כלוחם בגבעתי, ומאז הוא כבר עשה לא מעט ימי מילואים. "לוחם זה לכל החיים", הוא אומר. "מילואים זה הדבר הכי כיף שיכול להיות. נפגשים כל החברים ביחד, פעמיים בשנה עושים אימון או תופסים קו, ותמיד יש אווירה טובה. ב-7 באוקטובר הוקפצנו לצאלים והיינו שם שלושה שבועות. זה היה ימים מהטובים שהיו לי. כולם באו באותו ראש, חדורי מטרה. אני פתחתי את העסק שלי חודשיים לפני, לא הספקתי להכניס כסף ואני עם שני ילדים קטנים בבית, אבל היה לי ברור שאני הולך להישאר שם כמה זמן שרק צריך. המחלקה שלנו זה חבר'ה שהשתחררו הרגע מהצבא, אנחנו, שהיינו בצוק איתן בסדיר, ואנשים שהיו בעופרת יצוקה בסדיר, אז אנחנו אנשים למודי מלחמה. אנחנו מסתכלים אחד על השני ומבינים שאנחנו הולכים להיות הרבה זמן, ולא משנה איפה ומה יגידו לנו לעשות - אנחנו נעשה".
אחרי שבועות ארוכים בצאלים, התחילו קמחי והצוות שלו בכניסה הרגלית לרצועה. "הכניסה הייתה מצפון הרצועה לבית חאנון. ידענו את הדרך היינו אמורים לעבור דרך מטעים. ברגע שעוברים את הגבול הכול הרים וגבעות של זבל. לאט לאט נכנסו לבתים הרוסים, ושם ישנו. לקחנו את השמיכות שלהם ואת הדברים שלהם, לא היה לנו יותר מדי אוכל ומים, אבל שם חיינו. אחרי כמה ימים באותו מקום כבר היינו שבוזים, ופתאום מצאנו כלבה. היא הייתה ממש מפוחדת ומבוהלת, ומיד החיילים מהצוות שלי נתנו לה אוכל ומים וליטפו אותה. היא הפכה להיות חלק מאיתנו, אנחנו חיממנו אותה, והיא חיממה אותנו. חלק חשבו שזו כלבה מהעוטף, חלק חשבו שהיא עזתית. שלחנו אותה על האמר בחזרה לישראל ויום למחרת כבר היה לה בית חדש, ואז היה לי דמיון שאולי גם אני אציל חיה, ואם להיות ספציפי - תוכי".
מאז ומתמיד הייתה לקמחי אהבה מיוחדת לתוכים. בתור ספר ילדים, הוא לוקח את התוכים איתו לעבודה - והופך את חוויית התספורת אצלו למיוחדת ומהנה לכל הצדדים. "יש לנו תוכים הרבה שנים", הוא אומר. "כרגע יש לנו בבית שניים, ואנחנו אוהבים אותם מאוד. גם בעבודה התוכים עליי כל היום, והילדים מאכילים אותם ומשחקים איתם. זו חוויה מיוחדת לילדים, והתוכים מבסוטים. יש הרבה אנשים שאוהבים כלבים או חתולים, אבל אני? תוכים זה הדבר שלי. במהלך הלחימה מצאנו את עצמנו באותו בית במשך שבוע וקצת, ומולו היו המון בתים הרוסים. הסתכלתי מאחד החלונות קדימה, וראיתי חדר מלא בכלובים של ציפורים. לא שמעתי ציוצים, אבל הייתה לי הרגשה שאולי יהיה שם משהו מעניין. נכנסנו לבית והתחלנו לעשות בו סריקות, ואני ישר רצתי לחדר עם הכלובים".
"לא היה סיכוי שהם ישרדו"
דניאל והצוות שלו התחילו את הסריקה בבית, בניסיון למצוא כל פריט מידע שיוביל אותם אל עבר כוחות עוינים. בזמן הסריקה, כאמור, נכנס דניאל לחדר עם הכלובים שזיהה מרחוק, והוא מצא מראה מכמיר לב. "זו חוויה לא נעימה למי שאוהב ציפורים", הוא אומר. "זה כנראה היה בית של עזתי שגידל המון המון תוכים, והם כולם היו מתים בתנאים הכי גרועים שיש. הייתי שם כמה דקות, ופתאום ראיתי בצד כלוב קטן עם שני תוכים מסוג קוקטייל, חמודים ושקטים. הם ישבו מאחורה, לא צייצו, והיו בלי מים ובלי אוכל בכלל. הם נראו ממש מפוחדים, ומסביבם היו מלא תוכים מתים. זה בית שבור והרוס מכל הכיוונים, וזה כבר היה חודש וחצי לתוך הלחימה. לא היה סיכוי שהם ישרדו. כל היום טנקים יורים, וכל פגז כל הבית זז. שם הבית שרד וגם התוכים. אמרתי לעצמי שאם הם שרדו, אין מצב שאני משאיר אותם שם".
דניאל התחיל את מבצע החילוץ. כשהוא ניסה לתפוס את התוכים בידיו - שניהם נמלטו מהכלוב, ועפו מהחלון. "אחד מהם עף ישר לבית שבו ישנו, אז מצאתי כלוב, זרקתי לחבר׳ה, והם הכניסו אותו פנימה. הם הביאו לו מים ותפוח והוא היה מאושר. בזמן הזה ניסיתי לתפוס את השני, אבל הוא נתן לי ביס ועף מהחלון. הוצאתי את הראש החוצה, ואני רואה אותו למטה על הרצפה. באתי לסמל שלי ואמרתי לו ׳תחפה עליי, אני מביא את התוכי׳. הוא אמר לי ׳איזה תוכי? אין פה שום תוכי׳, אבל שכנעתי אותו ויצאתי. יש כאלה שיגידו שמסוכן לרוץ בעזה אחרי תוכי, אבל תביני שבאותו שלב אנחנו חיים שם כבר, ברחוב הזה ספציפית. כל הבתים לידינו זה כוחות צה"ל, אין מחבלים, אז כבר הבנתי מה קורה. ירדתי למטה, תפסתי את התוכי, והכנסתי אותו לכלוב עם השני. היה לי ברור שאני עושה הכול כדי להביא אותם לארץ".
באותו שלב היו כוחות צה״ל כחודש וחצי לתוך הלחימה, ודניאל מספר שהעיסוק בתוכים עזר לו להפיג את הגעגועים לביתו, למשפחתו ולילדיו. "התעסקתי רק בהם", הוא אומר. "כבר ממש התגעגעתי, ולא היה לי כוח לעשות משהו. הייתי עצבני וקצר, והתוכים הזניקו לי את המצב רוח. חברים היו סביבי ודאגו לתוכים, אם הכול בסדר איתם, אבל אני אמרתי לעצמי 'טוב, איך אני מוציא אותם החוצה?'. אם אנחנו נשארים פה זה לא יהיה נוח, אז לקחתי אום איתי. אני הולך בעזה עם תוכים ביד כדי שהם לא יתפוצצו שם בבית. אחרי יומיים שהם איתי, שאני מתעסק רק בהם, דואג להם נותן להם לאכול לשתות שם אותם בחושך שישנו כמו שצריך, אמרו לנו שאנחנו יוצאים ליומיים להתרעננות. התחיל לרדת גשם, אז יצאנו ליומיים, ולמזלי היה מקום אחד על ההאמר שהצלחתי לתפוס. אני אחסוך את הקללות שקיבלתי מהחברים שלי לצוות, אבל כל הדרך אני בהאמר, מחבק את הכלוב עם התוכים בחזרה לישראל".
דניאל חזר עם התוכים ישר לביתו שברמת גן, אבל אחרי תקופה אצלו בבית - הוא הבין שהם זקוקים לשינוי. "ראיתי שלא טוב להם. הם כל החיים חיו בכלוב, לא אוכלים, לא שותים, ובקושי מצייצים, אמרתי טוב, מה אני עושה איתם? אני רוצה שיהיה להם חיים של חופש, אבל אם אני אשחרר אותם הם ימותו, כי הם לא מורגלים לחיים בטבע. יש מקום שנקרא 'חופש התוכים', שהוא משחרר אותם ומעיף אותם וכל החצר שלו זה כלוב, וכל המטרה זה לתת לתוכים חופש, שיוכלו לעוף ולעשות חיי חברה. שלחתי לו הודעה, נסענו כולם, ושמנו אותם שם. אני בטוח שהם בסדר. זו בעיקר הייתה הרגשה מיוחדת. היינו רק בתחילת הלחימה, וכל כך דאגנו לבעלי החיים. רק הצוות שלי חילץ שלושה כלבים חוץ מהכלבה שסיפרתי לך עליה, ואם אנחנו ככה דואגים לבעלי חיים, ברור שנדאג גם לבני אדם. זה מתחיל קודם כל מלאהוב את כל מה שחי".