כשרוזי היתה בת חצי שנה בערך, לקחתי אותה לרופאת הילדים עם בעלי מאט, לבדיקה וחיסונים. בסיום הביקור, מסרה לנו הרופאה טבלה עם רשימת "מטלות" שיעזרו לסופגנייה הקטנה שלנו להתפתח ולגדול. הטבלה כללה מידע על הכנה לשינה, לוחות זמנים להאכלה, וכמה חשוב לדבר עם התינוקת. "הסבירו כל מה שאתם עושים," אמרה לנו הרופאה. "למשל, כשאת רוחצת ידיים, את אומרת לרוזי, 'עכשיו אני רוחצת ידיים בסבון ומים". "את תצטייני בזה," אמר מאט והביט בי. "את מתפרנסת מדיבורים." וזה נכון — ככתבת רדיו, אני בהחלט יודעת לדבר.
כשחזרנו הביתה, תליתי את הטבלה על המקרר, וכמו מיליוני אמהות ואבות ברחבי ארצות הברית, יצאתי לדרך הורות עם מבנה, שגרה והרבה דיבורים. ("רוזי, עכשיו אני אפתח את דלת המקרר. עכשיו אני אוציא את בקבוק היין ואמזוג אותו לכוס. עכשיו אני אשתה את היין.")
קטן עלי, חשבתי לעצמי. אחר כך התרחקתי מהמקרר ובהיתי בטבלה. הטבלה הודפסה בשחור־לבן על דף בגודל 20 על 28 סנטימטר והזכירה לי משהו שנציגת משאבי אנוש עשויה להושיט לי בסופה של "פגישת הדרכה" הכרחית. זרע קטן של ספק נבט בי. התחלתי לשאול את עצמי: מנין הגיעו העצות האלה? האם אלה העצות הטובות ביותר?
כשרק הפכתי לאמא, הייתה לי תחושה שסגנון ההורות הנוכחי הוא הדרך שבה תמיד פעלנו. שאימהות ואבות תמיד דיברו כמונו עם תינוקות וילדים קטנים. שתמיד שעשענו ילדים וחילקנו להם הוראות באותו אופן. שתמיד הרעפנו עליהם צעצועים, קשקושים חמודים ושבחים. כשילדה בת שלוש לוקחת את הצלחת שלה למטבח אחרי ארוחת הערב, ההורים תמיד אמרו בקול גבוה משהו כמו, "פנטסטי! את ממש עוזרת לנו."
במילים אחרות, הנחתי שהעצות בטבלה של רופאת הילדים היו בדוקות, ועברו מדור לדור. שבכפר מָקֵדוני לפני מאות שנים, סבתא־רבתא של סבתא־רבתא דוקלף החזיקה את התינוקת שלה על הידיים ופעלה בהתאם לעצות בטבלה של הרופאה. נכון שבמשך השנים ההורים למדו כמה טיפים וכלים מהמדע ומהרפואה כדי להקל את חיינו וכדי שילדינו יהיו בריאים יותר. החידושים היו אולי חלשים בפן הרצף ההיסטורי אבל פיצו על כך בנתונים מדעיים תומכים.
וכך האמנתי שהעצות שהגיעו כיום מרופאות וממומחים הן ההדרכה הטובה ביותר שהורים קיבלו אי־פעם. האמנתי שהאימהות והאבות המודרניים צועדים כולם כאיש אחד לעבר משטר הורות אופטימלי. ערב אחד חברה אפילו אמרה לי בפסקנות: "מייקלין, אנחנו עושות אופטימיזציה לאופטימלי."
יותר מ־650 ספרי הדרכה וחוברות להורים החל מאמצע המאה ה-18
ואז, כשנה לאחר שהצמדתי את הטבלה של הרופאה למקרר שלנו, נתקלתי באחד הספרים המרשימים ביותר שקראתי בחיי. אני לא זוכרת איפה מצאתי אותו. הוא לא רב־מכר. אני חושבת שהוא בערך במקום ה־4,000 בספרי ההדרכה להורים לתינוקות ולפעוטות שנמכרים באמזון. והוא די עבה — עברו חודשים עד שגמרתי לקרוא אותו. אבל הוא היה שווה כל דקה שהשקעתי בו. זה הספר ששינה את דעותי לגבי "עצות הורות" — ולגבי גישת התרבות שלנו להתמודדות עם ילדים.
בתחילת שנות השמונים של המאה העשרים, מצאה הסופרת הבריטית כריסטינה הארדימנט את עצמה בצרה צרורה: היו לה ארבעה ילדים בני פחות משש. (ארבעה ילדים בני פחות משש? זה אפשרי בכלל מבחינה ביולוגית? אני מפחדת לדמיין את זה.) היא הרגישה מוצפת מכל העצות ששמעה מרופאים, עיתונאים וסופרים. ובסופו של דבר היא החלה לחשוד בעצות האלה. הממ, חשבה, בדיוק כמוני. מנין כל הידע הזה מגיע בכלל?
אז כריסטינה לקחה על עצמה פרויקט ענקי. היא קראה וסקרה יותר מ־650 ספרי הדרכה וחוברות להורים החל מאמצע המאה ה-18; באותה תקופה החלו "מומחים" לכתוב חוברות הדרכה ל"הורים נבונים", ותחום רפואת הילדים החל להופיע כדיסציפלינה מובחנת. הספר שכתבה, Dream Babies (תינוקות חלומיים), עוקב אחר ההיסטוריה של עצות להורים החל מג'ון לוק במאה ה-17 ועד לעלייתם של ביל ומרתה סירס בשנות התשעים של המאה העשרים.
מסקנת הספר מדהימה: הרבה מעצות ההורות שקיימות היום לא מבוססות על "מחקרים מדעיים או רפואיים", או אפילו על ידע מסורתי שעבר במשך מאות בשנים מסבתות לאימהות. במקום זאת, חלק גדול מהעצות מגיע מעלונים בני כמה מאות שנים — שלעתים קרובות נכתבו בידי רופאים — ונועדו לבתי חולים לאסופים, שבהם אחיות טיפלו בעשרות, אפילו במאות, תינוקות נטושים בבת אחת. בעזרת העלונים האלה ניסו הרופאים לייעל את הטיפול בתינוקות. אבל הפרסומים שלהם מצאו עוד קהל רעב: אימהות ואבות תשושים. במשך הזמן צמחו מידתם והיקפם של עלוני הרופאים. בסופו של דבר, הם נהפכו לספרי ההדרכה שאנחנו מכירים היום, שהם "צאצאים נפוחים של חוברות קטנות ותמציתיות שכתבו רופאים במאה ה-18 לשימושן של אחיות בבתי חולים לאסופים," כתבה כריסטינה. "טכניקות ההתמודדות עם ילדים לא התקדמו והשתפרו, כפי שטוענים כמה היסטוריונים של הילדוּת." במקום זאת, "הן תמיד הותאמו לתקופה, לפעמים בצורה מושכת, לפעמים בצורה לא נעימה." למשל, בואו נבחן את הרעיון שתינוקות צריכים לאכול לפי לוח זמנים מסוים — כל שעתיים, כפי שרופאת הילדים שלי אמרה לי.
העצה הזאת מגיעה משנת 1748 לפחות, כשד"ר ויליאם קאדוֹגֶן כתב מאמר לאחיות בבית החולים לאסופים קוראם בלונדון — בית חולים שקיבל כמעט 100 תינוקות מדי יום. ברור שהצוות בקוראם לא היה יכול להאכיל (או אפילו לחבק) כל כך הרבה תינוקות כשבכו (או, "לפי דרישה," כמו שאנחנו אומרים). ולכן הרופא המליץ על ארבע האכלות ביום, שיצטמצמו לשתיים או שלוש כעבור שלושה חודשים. ויליאם היה במקור רופא צבאי, ופנה לרפואת ילדים ב־1746 לאחר שנולדו בנותיו. והוא הגיע לתחום רפואת הילדים עם כמה השקפות מיזוגניות על הורות: "בעונג רב אני סוף־סוף רואה שהשמירה על ילדים הגיעה לידי גברים הגיוניים. לדעתי, במשך זמן רב וגורלי נשאר העסק הזה בידיהן של נשים, שאין לשער שיש להן ידע מתאים למשימה." (לא משנה שנשים התאימו למשימה הזאת במשך אלפי שנים באירופה ו־200 אלף שנים במקומות אחרים.)
כמה עשורים לאחר שוויליאם פִּרסם את המלצתו ללוחות זמנים להאכלה, החלו רופאים להציע עצות על שנת תינוקות — ועל נטייתם לפתח "הרגלים רעים". ב־1848 התעלם ד"ר ג'ון טיקר קונקווסט לחלוטין מעשרות אלפי שנים של היסטוריה והזהיר אמהות לא לנענע תינוקות כדי להרדימם פן יתמכרו לכך. כיסא נדנדה, כתב, הוא מתקן "שנועד ופעם גם שימש לריסון משוגעים פראיים."31 מומחים החלו גם להמליץ להפריד בין התינוקות לאמהות בלילה, ואפילו להפסיק להיניק. "אמנם הכמיהה האינסטינקטיבית של התינוק לנוכחותה של אמו זוהתה, אבל היה חשוב יותר להטמיע בו את ההרגל הנוח לישון לבד בעריסה," כתבה כריסטינה.
ואימון שינה? נחשו מי הציע את הטכניקה הייחודית הזאת? כמובן, מנתח שנהפך לכתב ספורט, וכתב בשם הבדוי סטונהֶנג'. אם "משכיבים תינוקות לישון בעריסותיהם והם מגלים שהם לא מקבלים מה שהם רוצים באמצעות בכי, הם ישלימו עם כך מיד, וכעבור זמן קצר ילכו לישון ברצון רב עוד יותר בעריסה מאשר בחיק האם," כתב ד"ר ג'ון הנרי וולש ב־Manual of Domestic Economy (מדריך לכלכלה ביתית) ב־1857. מלבד חלוקת עצות על שנת תינוקות, ג'ון הנרי כתב גם כמה ספרים על רובים, כולל The Shot-Gun and Sporting Rifle (רובה הציד ורובה הספורט) ו־Sportsman’s Gun The Modern and Rifle (האקדח והרובה של הספורטאי המודרני). (ויום אחד הוא איבד חלק גדול מידו השמאלית כשרובה שהחזיק התפוצץ.)
יותר מ־650 ספרי הדרכה וחוברות להורים החל מאמצע המאה ה-18
בסופו של דבר, ספרי ההדרכה שהרופאים האלה כתבו שינו את האופן שבו הורים חשבו על שנת ילדים. בפעם הראשונה תינוקות וילדים כבר לא הלכו לישון כשהיו עייפים והתעוררו לאחר שנחו. במקום זאת, עכשיו נדרשו ההורים לשלוט, לפקח ולתזמן את שנת הילדים, בדיוק כפי שעשו עם צלי הודו בתנור. לפתע היו כל מיני דרישות וכללים שלא היו קיימים קודם לגבי שינה. ההורים הפכו למשטרת השינה. "כיום שעת ההשכבה היא הזדמנות להראות מי הבוס," כתבה כריסטינה. בסופו של דבר, נהפכו כללי שינה לסוגיה מוסרית: אם הילדים שלכם לא ישנים בזמנים אופטימליים, במשך זמן אופטימלי כל יום, לא זו בלבד שאתם הורים רעים, אלא צריכים להיזהר! הילדים שלכם יפַתחו בעיות בהמשך החיים — בעיות בבית הספר, בעיות במציאת עבודה, בעיות... טוב, רק בעיות. הרבה בעיות.
כשגמרתי לקרוא את ספרה של כריסטינה, ראיתי את הטבלה על המקרר בפרספקטיבה חדשה. אני כבר לא מאמינה שהורים מערביים מקבלים כיום את העצות הטובות ביותר, ששוכללו בניסיון של מאות שנים וזוקקו בהמשך בזכות המדע. ההורות שלנו לא אופטימלית. זה ממש לא נכון. דה!
במקום זאת, במקרים רבים אנחנו רואים את העצה הראשונה מודפסת על דף, לא משנה עד כמה היא לא יעילה. "שגרת השכבה, שגרת השכבה, שגרת השכבה!" אני שומעת מכל כיוון, מחברותי ועד לרופאת הילדים. אבל אם שגרת ההשכבה פועלת כל כך טוב, למה הבית שלי נשמע כמו אזור מלחמה כל ערב בשמונה? ולמה ספר בשם "לך כבר לישון, קרצייה" (Go the F**k to Sleep) נמכר במיליוני עותקים בעשור האחרון?
בעצם, אם בוחנים מקרוב את המרכיבים המרכזיים הרבים בתחום ההורות המערבית המודרנית, תמצאו סיפורי מקור חסרי בסיס. המנהגים האלה לא התקבלו משום שהיו יעילים או טובים לילדים שלנו, אלא בגלל העיתוי והפרסום הסמוי. במהלך 150 השנים האחרונות למדו ההורים המערביים שלושה מנהגים שנהפכו לאבני יסוד של יחסינו עם הילדים. אלה דברים שאנחנו חושבים שאנחנו חייבים לעשות וגם דברים שאנחנו עושים בלי לחשוב. כשמסתכלים על האופן שבו המנהגים האלה צצו בפעם הראשונה, מגלים דפוס חוזר.
מס' 1: אפוקליפסת חפצים
למשל, הסתכלו על שפע החפצים בצבע ורוד, לַיים ותכלת שנערמים בפינת הסלון שלנו — כ־100 חפצים מפלסטיק שבסוף אני מסדרת בכל ערב. כן, אני מדברת על צעצועים (במיוחד על לֶגו וערכות של הרכבת מגנטים). אני נותנת לרוזי לגו מפני שאני חושבת שהלגו יעזור לה לגדול ולהתפתח מבחינה קוגניטיבית, ומפני שאני רוצה להעסיק אותה. אבל אין שום הוכחה מדעית שילדים זקוקים לדברים האלה. בעצם, יש מצב שרוזי תסתדר יותר טוב בקולג', בעבודה שלה בעתיד — אפילו בחיים באופן כללי — בלי זרם בלתי פוסק של צעצועים שמפוזרים אצלנו בבית.
אז למה אני מרגישה צורך לספק לרוזי פאזל רכבת עם אותיות, מערכות תה בכאילו ופירות מעץ שהיא יכולה "לחתוך" בסכין עץ מדומה? למה הפריטים האלה תופסים מקום יקר בדירה הצפופה שלנו בסן פרנסיסקו התשובה קשורה יותר למהפכה התעשייתית — ולצרכנות המתפתחת — מאשר למדעים הקוגניטיביים או להתפתחות הילד.
בתחילת המאה ה-19, כל הילדים בארצות הברית שיחקו באותו אופן — בלי קשר לשאלה אם היו עשירים, עניים או איפשהו באמצע, לא היו להם צעצועים בבית. במקום זאת, הם עשו מה שילדים עשו לאורך 200 אלף שנים: הם יצרו צעצועים משלהם מחפצים שמצאו בבית או בחוץ. "היעדרם של צעצועים שנקנו בחנות לא היה חיסרון," הסביר ההיסטוריון הווארד צ'ודאקוף בספרו מאיר העיניים Children at Play: An American History (משחק ילדים: היסטוריה אמריקאית). "אפילו במשפחות עשירות, צעצועים לא רשמיים נראו חשובים יותר מצעצועים רשמיים," כתב צ'ודאקוף. "קרוליין סטיקני מקונטיקט, בתו של בעלי מפעל נייר, הכינה בגדי בובות מסדינים ישנים שגזרה... [ואילו] אינספור בנים גילפו סירות צעצוע וכלי נשק ממקלות ופיסות עץ, ויצרו עפיפונים מנייר, בד וחוט שאספו."
באמצע המאה ה-19, צץ רעיון חדש בפסיכולוגיה והתנגש עם המהפכה התעשייתית — והילדים המערביים כבר לא שיחקו שוב באותה צורה. מומחי הורות החלו לעודד את ה"שימוש בבלוקים, בבית הספר ובבית, כדי ללמד ערכים כמו סדר וגם כישורי בנייה," ולצרוך "משחקי לוח לשיפור יכולות התכנון והסדר," כתב הווארד. כעבור כמה עשורים, המהפכה התעשייתית הציגה אינספור דרכים חדשות לייצר צעצועים, בובות, פאזלים וספרים — בייצור המוני. בפעם הראשונה בהיסטוריה, אפשר היה לייצר צעצועים זולים שמשכו את הילדים. הצעצועים היו יותר צבעוניים; הבובות היו יותר מציאותיות; ואת שניהם שיווקו בהרחבה להורים בעלי יותר הכנסה פנויה. בה בעת, החלו הפסיכולוגים לחשוב שהמשחק חשוב להתפתחות הילד. הם יעצו להורים לעודד ילדים לשחק במקום לעזור להם במטלות בבית או בעסק המשפחתי.
התוצאה הסופית היתה "פיצוץ" של צעצועים בבתי המעמד הבינוני. "הורים טובים" כבר לא הרשו לילדים לבנות צעצועים מסדינים ומעץ, אלא המטירו עליהם בשקדנות את הגרסה התעשייתית החדשה ביותר של עפיפונים, כלי נשק, בובות ואוכל מפלסטיק. הצעצועים, שפעם נחשבו מיותרים לחלוטין, נראו כעת חיוניים. והמשחקים, שפעם נחשבו לבטלה, שהיא "אם כל חטאת", היו כעת בריאים ורצויים.
את הדפוס הזה רואים שוב ושוב בהיבטים מרכזיים של ההורות המערבית. מנהג מגיע בזמן המתאים בהיסטוריה; הוא מתפרסם בגדול באמצעות התקשורת, הפסיכולוגים, רופאי הילדים, מומחי בריאות הציבור, או כל ארבעת הגורמים גם יחד; ואז חשיבותו מוגברת על ידי מוצר שאתם חייבים לקנות או ספר עזרה עצמית מפחיד שאתם חייבים לקרוא. המנהג חודר לבתינו, לבתי הספר שלנו, לכנסיות ולמרפאות שלנו, ובסופו של דבר מחלחל למרקם ההורות עד שאנחנו בקושי קולטים שהוא קיים. הדבר נכון עוד יותר לגבי "אבן היסוד" השנייה של ההורות — מה שאני מכנה "חגיגת למידה".
מס' 2: חגיגת למידה
הרעיון הזה התבשל בתרבות המערב כמאה שנה, אבל בשנות החמישים של המאה העשרים הוא המריא בגדול. ב־4 באוקטובר 1957, זעזעה ברית המועצות את העולם כששיגרה בהצלחה את ספוטניק 1, הלוויין המלאכותי הראשון, למסלול סביב כדור הארץ. ההישג פגע "כמו יריקה בעיני מחנכים ומומחים לגידול ילדים אמריקאים, ותועמלני המלחמה הקרה," כתבו העיתונאיות ברברה ארנרייך ודידרה אינגליש בספרן For Her Own Good: Two Centuries of the Experts' Advice to Women (לטובתה: 200 שנה של עצות מומחים לנשים). מקהלה של בעלי סמכות האשימה את ההורים האמריקאים בחוסר בידע שיש להורים הסובייטים, שברור שגידלו את ילדיהם להתעלות על הילדים האמריקאים בחדשנות ובלימודים — "לפחות כמה מהם [ילדי הרוסים] היו יותר נועזים, יצירתיים ובעלי דמיון פורה מהמקבילים האמריקאים שלהם."
ספוטניק 1 עורר מיד תחושה לאומית של בהלה וחרדה. ילדים אמריקאים פיגרו אחרי ילדים רוסים, ואם נרצה שהדמוקרטיה והרצון החופשי ישרדו, לכל הרוחות, הצעירים האמריקאים — מתינוקות ועד בני נוער — צריכים ללמוד מהר יותר, ללמוד יותר, וללמוד מוקדם יותר. "כדאי מאוד שג'וני ילמד לקרוא... אחרת נגיע לעולם שבו כבר לא כותבים באנגלית," נטען בהודעה לציבור ב"ניוזוויק" וב"רידר'ז דייג'סט", זמן קצר לאחר שיגור הלוויין. ונחשו על מי נפל העול ללמד את ג'וני בן השלוש לקרוא? על אמא, כמובן. "מתפקידה היה להשגיח שמנגנון החישה של הילד יופעל כל הזמן," כתבו ברברה ודידרה. עכשיו ציפו מאימהות "לדאוג לסביבה מאתגרת, קולנית, ססגונית ומשתנה תדיר."
כהורה, כבר לא היה די באפיית עוגיות עם ילדך בן הארבע, היית צריכה גם לתת לו שיעור חשבון בשברים. כל טיול בחורשה נהפך לתרגיל במדעים. כל סיפור לפני השינה נהפך להזדמנות לבחון את הילד על אוצר המילים שלו. כל רגע הפך להזדמנות לאמא או לאבא לספק לילד גירויים; כמה שיותר — יותר טוב. ואם לא עשיתם זאת, לא זו בלבד שהקומוניסטים ישתלטו על העולם, אלא שג'וני הקטן לא יגיע לקולג'.
בשנות השישים של המאה העשרים השתמשו מומחי הורות באשמה, בושה ופחד כדי להטיל על הורים אמריקאים משימה חדשה: להמריץ, להדריך וללמד ילדים בכל רגע. הגישה הסופר־אנרגטית והסופר־דברנית הזאת דבקה בתרבות האמריקאית כמו סוּפּר־גְלוּ. אנחנו מתייחסים למנהג כמובן מאליו. ברור שאבא נותן לפעוט הזה הרצאה בפיזיקה במגרש המשחקים. ברור שהתחלתי לקרוא לרוזי כשהיא הייתה בת חודשיים ואני ממשיכה בכך עכשיו, כשהיא בת שלוש. ברור שיש לנו 143 ספרי ילדים בבית. זה יותר מנורמלי. זה מועיל. זה אופטימלי. זה גם מתיש (לאימהות, לאבות ולילדים כאחד). וזה עדיין לא מספיק. כי נוסף לכל הגירויים וההרצאות, אנחנו צריכים לעשות עוד משהו — ללא הרף.
מס' 3: לשבח, לשבח ושוב לשבח
לקראת סוף המאה העשרים, ההורים העמוסים קיבלו עוד מחויבות מהחֶברה. וזאת הייתה חתיכת מחויבות. כיום שומעים כל כך הרבה שבחים בקרבת ילדים עד שכמעט לא מבחינים בהם. אבל אם תשימו לב (ואפילו תתחילו לספור אותם), תתקשו להאמין כמה שבחים ממטירים כולם על ילדים קטנים. אם אנחנו נוסעות לדואר ורוזי מדביקה בול על מכתב, האיש מאחורי הדלפק יתנהג כאילו הצליחה במשא ומתן על שלום במזרח התיכון. "מדהים! הדבקת את הבול על המכתב? כמה את עוזרת!" האמת היא שאני משבחת את רוזי אפילו בלי לחשוב על כך. "וואו, כתבת את האות אַר! איזה יופי." "כל הכבוד ששמת את המזלג על השולחן." "נעלת נעליים! פשוט נפלא." "ציירת לב! את ציירת מדהימה!" הרשימה נמשכת ונמשכת.
למה אני עושה את זה? כי בשנות השמונים והתשעים של המאה העשרים, ספרים, מאמרים, פסיכולוגיות ורופאי ילדים החלו לומר להורים שאם הם לא ישבחו ילדים עד לזרא, משהו נורא יקרה: אנחנו נפגע בהערכה העצמית שמתחילה להתפתח.
הגדרת המונח "הערכה עצמית" היא עניין לספר אחר. אבל בואו נגדיר אותו: הערכה עצמית היא יצירה תרבותית, לא עיקרון אנושי אוניברסלי. המושג חלחל דרך התרבות האמריקאית הפופולרית במהלך שנות השישים ואחר כך השתלט על חשיבתנו, בתי הספר שלנו ובתינו בשוונג רציני כעבור 20 שנה (כשנהפך לאבן יסוד של תעשיית העזרה העצמית בשווי מיליארדי דולרים). תרבות המערב היא כנראה המקום היחיד שבו המושג "הערכה עצמית" קיים — וזאת בהחלט התרבות היחידה שדורשת מהורים לתחזק ולפתח אותה בילדיהם. באמריקה משכנעים את ההורים לחשוב שהם חייבים לטפח בילדיהם תחושה "בריאה" של הערכה עצמית, אחרת ילדיהם יסבלו מכל מיני בעיות חברתיות ורגשיות, כולל כישלון בלימודים, התמכרות לאלכוהול וסמים, פשע, אלימות ואפילו היריון בגיל ההתבגרות.
אבל כשמסתכלים על הנתונים שמקשרים הערכה עצמית נמוכה עם כל הבעיות האלה, המחקרים מציעים מעט מאוד. הקשרים הסיבתיים קלושים, ירודים או לא קיימים כלל. למרות זאת, היעדר הראיות לא מנע ממומחים לומר להורים איך למנוע מילדיהם עתיד נורא שכזה. הם המליצו על אמצעי פשוט להפליא: הַרעיפו על הילדים כמות עצומה של שבחים והתעלמו מטעויותיהם. "הִנחו את ההורים לשבח את ילדיהם הקטנים בכל הזדמנות, לצמצם דברי ביקורת, לחלק עונשים בזהירות פן יפגעו בהערכה העצמית, לעודד ביטוי עצמי ולדרבן ילדים לנסות דברים חדשים," כתבו הפסיכולוגיות פגי מילר וגרייס צ'ו בספרן פורץ הדרך Self-Esteem in Time and Place (הערכה עצמית בזמן ובמקום), שיצא לאור ב־2017.
השתיים כתבו שאיש אינו יודע איזו השפעה היתה לכל השבחים האלה — ולמחיקת הביקורת — על הילדים. המדע לא סגור על הנושא הזה. בכמה מקרים, שבחים יכולים לדרבן ילדים ללמוד ולהתנהג יפה. אבל במצבים אחרים, השבחים מורידים את המוטיבציה. התוצאה תלויה בשלל נסיבות — אילו פעולות אתם משבחים, כמה הילדים מרגישים שהם ראויים לשבח, איך משבחים את הילדים, גילם ואישיותם של הילדים, מערכת היחסים שיש לכם עם הילדים, וכולי.
וכשהשבחים עולים בהרבה על הביקורת — כשההורים מתעלמים ממעשים רעים ומחסרונות — מילר וצ'ו חוששות שבטווח הארוך, ההורים עלולים לעשות לעצמם חיים קשים. הם עלולים ללמד את הילדים להתרכז בעצמם ולהתחרות עם אחיהם ואחיותיהם על שבחי המבוגרים ועל תשומת לבם. הילדים עלולים להיות חשופים יותר לדיכאון ולחרדה בבגרותם. מניסיוני, בגלל כל השבחים האלה, רוזי נהייתה יותר מעצבנת — קצת קוץ בתחת. היא הולכת אחרי ומחפשת פידבק ותשומת לב ("תראי אותי, אמא!"), ואני גם פשוט מותשת מהצורך לטפח ללא הרף את הערכתה העצמית. כפי שמילר וצ'ו מציינות, הגישה דורשת שההורים "ישקיעו הרבה זמן ואנרגיה בפיקוח על התנהגות ילדיהם."
וכשמסתכלים על תרבויות אחרות — ולאורך ההיסטוריה — גישת ההורות שלנו (כלומר, אינספור שבחים, מעט מאוד ביקורת, ונטייה בלתי פוסקת לרַצות את הילד) יחידה במינה. אפשר לטעון שאנחנו היחידים שאי־פעם פעלו כך. בתרבויות רבות הורים משבחים מעט מאוד — או כלל לא. אך הילדים בתרבויות אלו גדלים בבריאות נפשית טובה, עם הרבה אמפתיה. יתרה מזו, בתרבויות שנבקר בהן בספר זה, הילדים שמקבלים מעט שבחים מפגינים יותר ביטחון עצמי ועוצמה נפשית ממקביליהם האמריקאים, הספוגים שבחים.
למען האמת, אחרי שקראתי את הספר של מילר וצ'ו, הרגשתי הקלה גדולה. בפעם הראשונה מאז שרוזי נולדה, הרגשתי שאני לא חייבת לשבח את כל מעשיה. שהערכתה העצמית היא לא ביצת פָאבֶּרזֶ'ה שברירית שאני עלולה למחוץ בכל רגע. אני יכולה להרפות מכל זה ופשוט להיות איתה. אני יכולה לשבת לצדה באוטובוס בלי להרגיש צורך להגיד, "כל הכבוד!" (או להרצות לה על הפיזיקה של גלגלי האוטובוס). הזמן שבילינו יחד החל להיראות יותר כמו הזמן שביליתי בחברת סבא שלי כשהייתי ילדה קטנה: רגוע, שקט, עם פחות לחץ ביצועי.
ומשהו מוזר קרה. כעבור כשבוע בלי שום שבח, שמתי לב שהדברים שאמרתי היו יעילים יותר. כשכן נתתי לה פידבק, היא נטתה יותר להקשיב. זרם השבחים הבלתי פוסק הטביע את מה שבאמת היה חשוב לי. בלי ההערות המיותרות, רוזי הבינה בקלות רבה יותר כשבאמת הייתי צריכה שהיא תקשיב או תשתף פעולה. אפילו צחצוח השיניים בערב היה קל יותר. ברב־המכר, "קיצור תולדות האנושות", טוען יובל נח הררי שהקִדמה באנושות היא אשליה. ובמובנים רבים, הטכנולוגיה והמדע דווקא הקשו את חיינו במקום להקל אותם. למשל, הסתכלו על האימייל. הטכנולוגיה בהחלט האיצה את התקשורת, אבל באיזה מחיר? האם בזכות האימייל חיינו רגועים יותר? לא ממש, כתב הררי. כיום תיבות הדואר הנכנס שלנו (ומוחותינו) מוצפים מדי יום במאות הודעות מאנשים שמצפים לתשובות מהירות. במקום לחסוך זמן האצנו את קצב החיים פי עשרה ממהירותו הקודמת ונהפכנו לטרודים ולחוצים יותר ומוטרדים.
אפשר לומר אותו דבר על ההורות. ככל שצברנו יותר טכנולוגיות, יותר מוצרים ויותר תובנות פסיכולוגיות, אולי הקשינו את ביצוע תפקידנו. אנחנו מצפים מילדים להיות עסוקים בכל רגע, לציית בזריזות לכל בקשותינו ולהגיע לכל ציון דרך בהקדם האפשרי. האצנו את קצב ההורות עשרת מונים, ואכן קיבלנו עוד חרדות
ודאגות.
במילים אחרות, בזמן שהקדשנו עוד ועוד משאבים לילדינו, האם נהפכנו להורים טובים יותר, או פשוט להורים מותשים יותר? אולי תוך כדי כך איבדנו ידע וכישורי הורות גורליים שפעם היו לאבות אבותינו — או אפילו לסבינו. כישורים שעזרו להם לגדל ילדים בצורה הרמונית יותר, רגועה יותר ויעילה יותר. כישורים שבזכותם האימהוּת והאבהוּת היו מהנות יותר. זה הזמן לרכוש מחדש את הכישורים האלה, ותוך כדי כך ללמוד כמה כישורים חדשים.
לשם כך, נצטרך להחליף הילוך. נרחיב את חוג מומחי ההורות שלנו. במקום להסתמך רק על עצות של רופאים, מדענים ומנתחים שנהפכו לכתבי ספורט, נלמד מהורי־העל של העולם, שהטכניקות והכלים שלהם מתהדרים במה שחסר לכלים המודרניים שלנו: זמן ומספרים. האסטרטגיות שלהם נבדקו ושוכללו על מיליוני ילדים במשך אלפי שנים — לפעמים עשרות אלפי שנים — ולכן הן "מבוססות ראיות" או "נבדקו מחקרית". התחנה הראשונה שלנו? ביתה של מריה ביוּקָטָן, שבו ראינו את אנחלה, בתה הצעירה, קופצת מהמיטה בוקר אחד ומיד מתחילה לשטוף כלים — מרצונה החופשי.