אמא מקפלת כביסה, ילדה עושה שיעורים, אבא מנסה לסיים משהו לעבודה, וילד נוסף משועמם וקופץ על המיטה. כל זה בשטח של חדר קטנטן שאת רובו תופסת מיטה. כך מעבירים את חייהם עשרות אלפי ישראלים שנעקרו מבתיהם עקב המלחמה והאיומים על הבית, בהתחלה קרוב ל-200 אלף איש, אישה, ילד וילדה. חלקם כבר עברו לדירות שכורות רחוק מקו העימות, וגם מהבית שלהם, והיום נותרו כ-48 אלף מופנים בבתי מלון. אז מה זה בדיוק אומר עבור משפחה לבלות שלושה חודשים בחדר מלון קטנטן, בצפיפות, בלי החפצים מהבית, בלי מקום לאינטימיות, בלי שאפשר לבשל משהו, בלי שיש למישהו רגע קטן לעצמו?

מוריאל עציוני, צלמת מקצועית ומרצה מקיבוץ דן, התפנתה עם משפחתה מהקיבוץ למלון דן כרמל בחיפה, יום לאחר שפרצה המלחמה. מאז, ועד לפני כשבוע, היא, בעלה, ושני ילדיהם, בני שבע וארבע, מנסים להתמודד עם הכאוס שבאובדן הבית, עם תחושת התלישות, עם חוסר היכולת לספק את הצרכים הבסיסיים. עכשיו הם בתאילנד, לשם נסעו כי לא יכלו להישאר יותר במלון. "הילדים שלי כבר לא היו מוכנים להיכנס לחדר האוכל", היא אומרת בשיחת טלפון. "אנחנו בקופנגן כרגע, בדיוק מנסים לקבל החלטה מה לעשות. באנו לחודש, אבל כנראה שנאריך. גם פה קשה, זה לא חופש. יש תחושה שגם אם נישאר פה עוד כמה חודשים עדיין לא בטוח שיהיה לאן נחזור".

"מצד אחד יש תנאים טובים, מצד שני זה כלוב"

כבר בשבעה באוקטובר הוציאו בקיבוץ הודעה שממליצה לנסוע לכמה ימים למי שיש לו לאן. "בראשון אחר הצוהריים נסענו, אחרי שכל החברות שלי כבר לא היו בקיבוץ. ארזתי תיק ליומיים ונסענו עם חמי וחמותי לבית אירוח של המשפחה במושבה כינרת, מתוך מחשבה שצ'יק צ'ק נחזור. ואז כל יום שעובר, את מתחילה להבין שזה כנראה לא הולך להיות בקרוב". אחרי שבועיים ששהו בבית הזר, הגיעה הודעה רשמית שהצפון מפונה וכל הקיבוץ יעבור למלון בחיפה. "בהתחלה התלבטנו, ואז החלטנו שכן, ונשארנו שם שלושה חודשים".

קשוח.
"לי זה הרגיש שזה היה מחולק לשלושה שלבים: בחודש הראשון כולם היו בשוק ומתחבקים ובוכים במסדרונות. בחודש השני נכנסו לשגרה, הילדים התחילו מסגרות, ובחודש השלישי היה כאוס. הילדים כבר איבדו את זה ואני הרגשתי שאני צריכה לצאת משם. מצד אחד במלון יש תנאים טובים, אוכל, תרבות וגם כל הקיבוץ שם, מצד שני זה כלוב. חדר האוכל רועש, מלא גירויים, חדר המלון קטן ורובו מיטה, ושם קורה הכול".

משפחת גריידי (צילום: מוריאל עציוני)
משפחת גריידי בחדר המלון | צילום: מוריאל עציוני

"הבנתי שהדברים חוזרים על עצמם בכל חדר"

הרעיון לצלם ולתעד את החיים בחדר המלון, את ה"שם קורה הכול" הזה, עלה בראשה ביום שהגיעה לשם. בהתחלה, המצלמה שלה אפילו לא הייתה איתה. "לקח לי חודשיים להוציא את המצלמה, כי לא היו לי אנרגיות. ראיתי את הילדים זרוקים בפינות, אני ובעלי מנסים למצוא פינה שקטה בתוך הכאוס של המקלחות. בהתחלה צילמתי את הילדים שלי , ורק אחרי חודש ביקשתי שיביאו לי את המצלמה. לקח עוד חודש עד שהתחלתי לצלם. הבנתי שאנחנו כנראה ניסע ושאני חייבת לעשות את זה. בפועל צילמתי עד הטיסה ממש". המשפחות מהקיבוץ זרמו ונתנו לה הצצה לשגרה החדשה שיצרו לעצמם. "מתישהו הבנתי שהדברים חוזרים על עצמם בכל חדר, ובסוף לא הייתי צריכה עוד משפחות. קיבלתי את מה שאני צריכה".

משפחת קוזקביץ בחדר המלון  (צילום: מוריאל עציוני)
משפחת קוזקביץ בחדר המלון | צילום: מוריאל עציוני

התמונות שלה מספרות את הסיפור של החיים התלושים בחדר המלון, אולי גם אינטימיות משפחתית שמתהווה שם. היו שם סיטואציות שלא קורות בחופשה – אוכלים על המיטה, אחד ההורים יושב לעבוד בזמן שהשאר רואים טלוויזיה או מנסים לנוח. כביסה במלון, תמונה של מישהו שמסדרת את המיטה. הכול חוץ מהשגרה שהייתה שלהם עד השישה באוקטובר. "אני מצלמת אנשים, נשים בהיריון, משפחות, צילומי תדמית לעסקים, ובשנים האחרונות מלמדת צילום במכללת תל חי ומעבירה סדנאות פוטו-תרפיה. חברה טובה שלי פתחה איתי סטודיו לאימון בקיבוץ, וקצת אחרי נפתח גם בית קפה ואמרתי לעצמי שאין לי בשביל מה לצאת מהקיבוץ, יש לי בו הכול", היא מספרת.

משפחת אילת בחדר המלון (צילום: מוריאל עציוני)
משפחת אילת בחדר המלון | צילום: מוריאל עציוני

הצילומים האלה עזרו לעבד את החוויה איכשהו?
"הרגשתי בעיקר שזה חשוב לקיבוץ שיהיה תיעוד לתקופה הזו. לא חשבתי על עצמי או על לקחת את זה לראיונות וכתבות, אלא פשוט תיעוד של התקופה ההיסטורית הזאת. זה חשוב שאנשים יבינו מה אנחנו חווים, ושזה עדיין קורה. זו תחושה מאוד מורכבת כי אנחנו עדיין בתוך זה. מצד שני יש גם כמה קיבוצים שלא פונו באופן רשמי והם במרחק של דקות מאיתנו ואנשים חזרו לשם כי אף אחד לא נתן להם כסף. זה אבסורד".

משפחת עציוני  (צילום: מוריאל עציוני)
משפחת עציוני | צילום: מוריאל עציוני

יש מחשבות על העתיד הקרוב או היותר רחוק?
"זו כל הזמן המחשבה, על מה יקרה אם נחזור. הייתי מסתובבת בקיבוץ בתחושת ביטחון, ופסטורלי. מה שקורה עכשיו זה בכלל לא דברים שיכולנו להעלות על הדעת. היינו ממש בבועה. אנחנו אומרים לעצמנו שמתרגלים להכול, אבל זה לא נכון. יש אנשים שיחזרו, אבל הקהילות יתפרקו. זה עצוב. כל יום אני שומעת על אנשים שעוברים למקום אחר, מחפשים דירות בחיפה או באזור. איך אפשר לחזור ולקבל תחושת ביטחון? האמת היא שאני לא רואה את זה קורה".