עברו חודשיים וחצי מאז שאמילי הנד בת ה-9 שוחררה משבי חמאס. אביה תומאס סיפר כי יש לה התקף חרדה מדי פעם. "היא תכננה לשבת כאן וברגע האחרון היה לה התקף והיא חזרה לדבר בלחישות - לא רציתי לדחוק בה", סיפר בריאיון ששודר אתמול (שבת) ב"חדשות סוף השבוע". ואז אמילי החליטה לרדת אלינו. עדיין לא התיישבה מול המצלמה, בחרה להיכנס ל"מקום המוגן" שסידרה לעצמה - באמצע הסלון. עד שצברה מספיק ביטחון, אולי בזכות הכלבים שלה: "ג'וני אוכל שלוש פעמים ביום, שניצל אוכלת פעם אחת".
אמילי השתחררה אחרי 50 ימים בשבי חמאס, לבדה, בלי אימא ואבא. היא מדברת מעט מאוד על התקופה בשבי חמאס. "פה ושם היא נותנת שבבים קטנים של מידע", סיפר אביה. "אבל לפי הפסיכיאטרים שלה, אסור לנו לשאול אותה על זה בשום צורה. רק מה שהיא רוצה להגיד מרצונה. לתת לזה לצוף".
"היא אמרה לי שאיימו עליהם שיהיו בשקט: 'אם לא תהיו בשקט, נהרוג אתכם עם הסכין הזאת'", הוסיף אביה. "זה דבר נוראי לדמיין בתור הורה. שהיא חוותה את זה. את האימה הזאת".
אמילי מטופלת בעזרת בעלי חיים, בעיקר כלבים ורכיבה על סוסים, מה שנותן לה שוב תחושה של שליטה, שאבדה כל כך בתקופת השבי. "היום צריך לבוא אליי איזה כלב ביטחוני כזה, שהוא יודע לשים יד ולשחק פריזבי וכל מיני שטויות כאלה. מאולף, ממש מאולף. פי עשר יותר מג'וני. וגם היום יש לי סוסים. אני רוכבת או על אננס או על וויסקי (הסוסים)".
אביה תומאס סיפר כי אמילי מדברת על אנשים שנשארו בשבי - בהם גם איתי סבירסקי שעמו הייתה מוחזקת. "היא מודעת לכך שאיתי סבירסקי מת", אמר. "בהתחלה, בגלל שהיא יודעת שחמאס משקרים כל הזמן היא סירבה להאמין, היא חשבה 'לא, לא, הם משקרים, הם משקרים'".
אמילי הייתה עם איתי במשך כל תקופת השבי שלה, סיפר אביה. "מהיום הראשון ועד שהשתחררה, הם היו ביחד. אז כן, זה היה אובדן גדול בשבילה. היא לא רוצה להאמין. השארתי אותה עם הספק הזה בראש, בתקווה שזה יעזור לה. היא מדברת עליו מדי פעם".
על המתווה לעסקה חדשה הוא אמר בכאב: "אם תשאל אותי בתור הורה, בתור חבר של אנשים שנחטפו - חייבים להסכים לעסקה, לתת להם מה שהם רוצים, כדי להחזיר את כולם. אם תשאל אותי בתור מישהו שאחראי על ביצוע העסקה הזאת, חייבים לעשות עסקה הגיונית, אי אפשר לתת להם לחשוב שהם יכולים לבקש כל דבר. מגיעים דיווחים על מה שהחטופים עוברים שם, וזה רק מגדיל את הכאב, את הסיוטים".
"היה לי מזל, הרבה מזל, שקיבלתי בחזרה את הילדה שלי", הוא הוסיף. "צריך לקוות ולהתפלל בשביל כל אחד מהחטופים שעדיין שם".
אמילי אומנם חזרה מעזה, אבל לא הביתה לבארי. המשפחה מתגוררת בדירה שניתנה להם באופן זמני, רחוק משאר הקיבוץ, ששוהה עדיין במלון בים המלח. כל שבועיים אמילי נפגשת עם חברותיה בים המלח. "לפעמים יש שעות מיוחדות שיש משקאות בחינם", אמרה. "אבא תמיד שאני לא שם מעשן סיגריות. אמרת שאתה מבטיח שאתה לא תעשה את זה". הוא השיב לה: אני יודע, אני חלש. "אנשים אומרים שאני חזק, אבל אני חלש, חלש, חלש", היא הסביר.
אמילי איבדה את אימא שלה, ליאת, שמתה מסרטן כשהייתה בת שנתיים. ב-7 באוקטובר היא איבדה גם את האימא השנייה שלה, נרקיס, גרושתו של אביה, שנרצחה בידי מחבלי חמאס.
"מחר זה יום ההולדת של נרקיס", סיפר תומאס. "היא הייתה צריכה להיות בת 55. היא עדיין לא קבורה במקום קבוע, היא קבורה ברביבים. ניקח אותה לשם מחר. זאת לא הפעם הראשונה שלה שהיא רואה את אימא שלה נקברת, את הקבר שלה. היא כבר יודעת איפה האימא הביולוגית שלה קבורה, היא בבארי. ונרקיס באמת הייתה האימא השנייה שלה, ואמילי אהבה את נרקיס כמו אימא, יהיה יום קשה מחר אבל אנחנו חייבים לכבד את זכרה".
אמילי עדיין לא חזרה לקיבוץ בארי מאז 7 באוקטובר, ועכשיו אחת המשימות היא לשקם את האמון שלה, שיום אחד יהיה אפשר ובטוח לחזור הביתה. "כולנו רוצים לחזור הביתה", אמר תומאס ודמעות בעיניו. "הבתים הרוסים, מושמדים, הדם של החברים שלנו עדיין נמצא על הכבישים, על השבילים, בדשא, באדמה עצמה. אבל כן, אנחנו עדיין רוצים לחזור. אנחנו חייבים לחזור. אם לא נחזור - הם ניצחו".
על החזרה לקיבוץ, אמילי אמרה ברגשות מעורבים: "מצד אחד זה ממש, אבל ממש קרוב ל'קופסה', איך שאומרים ומצד שני, יש שם את כל החברים, אז אני לא יודעת". ה"קופסה", היא איך שאמילי קוראת לעזה, חלק מהשפה המיוחדת שפיתחה לעצמה בזמן השבי.
היא עדיין לא ממש משתפת במה שחוותה, ואולי לא צריך. הכול כתוב על הלוח בשפה מיוחדת שהמציאה. "המילון של אמילי": חטוף - גבינה. ערבי - במבה. ערבים - במבות. ערבית - במבית. דם - אנטיביוטיקה. עזה - קופסה. "בגדול היא לא אוהבת במבה, אז היא מקשרת בין במבה למחבל", סיפר תומאס.
אולי זה לא רק סיפור על ילדה קטנה שמלמדת אותנו איך ליפול ולקום מחדש, אלא איך לחיות לצד האובדן. החלום של תומאס עבור ביתו אמילי הוא שיום אחד היא תחלים לגמרי, בלי עוד התקפי חרדה, בלי עוד לחישות. שתרגיש בטוחה, מבחינה מנטלית ורגשית. "אני מקווה שיהיו לה חיים רגילים, שמחים ובריאים, כמו שכל הורה רוצה עבור הילדים שלו", סיכם האב.